תגית: הרב חיים דוד הלוי

יום שחרור ירושלים (החל בכ"ח באייר) משלים את יום העצמאות (החל בה' באייר), כימי הלל והודיה בחודש זיו (כך נקרא חודש אייר בתנ"ך), המחזירים לכל התקופה שבין פסח לשבועות, את מיוחדותם כימי הזיו של ישראל.  בתקופה זו השדות מוריקים, הפרחים פורחים, המים בנחלים זורמים, החיטה מזהיבה, ופירות הקיץ החדשים מצטרפים לפירות החורף שעדיין נמצאים, למגוון צבעים מרהיב בשווקים (שחזרו לפעילות אחרי הקורונה).  זוהי תקופה נהדרת, ממנה יש להשיל את כל מנהגי האבלות שדבקו בה בשנות הגולה, ולחדשה כתקופה הנהדרת שבקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל במדינת ישראל.

הרב חיים דוד הלוי מצא רמז לחשיבותם של יום העצמאות ויום ירושלים בכך שהוא השלים את סימני ימי החגים המופיעים בתלמוד בציינו שביום שביעי של פסח – יחול תמיד יום העצמאות (בתאריכו הנכון), וביום שבו חל חג השבועות –  יחול תמיד יום שחרור ירושלים.

גם יום ירושלים, כמו יום העצמאות, נקבעו על ידי הרבנות הראשית כימים שיש לגמור בהם את ההלל, אך הקביעה לאמר הלל בברכה ביום העצמאות התפתחה בהיסוס. היו זריזים, שבעבורם נס הקמת המדינה היה גדול מספיק והצדיק אמירת הלל עם ברכה ביום העצמאות.  לאחרים, רק לאחר שחרור ירושלים, משנקבע לאמר הלל בברכה ביום כ"ח באייר, הסתיים ההיסוס ונקבע לאמר הלל בברכה גם ביום העצמאות שהוא חשוב יותר מיום ירושלים.  תהליך דומה של עצמאות, קוממיות וביסוס הריבונות, קרה גם ליהודה המכבי שבתחילה קבע את חנוכה לציון ניצחון המרד על היוונים, אך היסס להכריז על ניצחונו כחנוכה לדורות.  רק לאחר שארע "נס פח השמן" לעיני כלל ישראל, והוכיח לעם ישראל כי פועלם היה בסיוע ההשגחה להביא תשועה לעם ישראל, יהודה הכריז על שמונת ימי החנוכה כ"חנוכה לדורות".  דור תש"ח הבין את גודל השעה ואת חשיבות אמירת הלל ביום העצמאות, אך לא ראה את "נס פח השמן" והיסס לקבוע הלל בברכה לדורות.  רק כשהושלמה המשימה וירושלים שהוכרזה כבירת ישראל כבר בתש"ח שוחררה ואוחדה, דור תשכ"ז נוכחו לדעת שמדינת ישראל אינה רק ניסיון מדיני שעלה יפה.  באו נסי תשכ"ז וחיזקו את האמונה בסיוע האלוהי כבר מימי תש"ח, ולכן התקינו קריאת הלל בברכה לדורות גם ביום שחרור ירושלים וגם ביום העצמאות.

כמו שביום העצמאות אנחנו דורשים מכל חלקי החברה הישראלית לעדותיהם לכבד את חשיבות היום ומנהגיו (עמידת דום בצפירה, אמירת הלל בברכה, במות בידור ומנגל), כך נדרוש מכל חלקי החברה הישראלית לגווניה לעצב את חגיגות יום ירושלים בכל רחבי המדינה באופן ישראלי-יהודי, בו תשתלב גם אמירת הלל בברכה.

 

בחגיגת יום העצמאות של מדינת ישראל בשמחה ובתשבחות יש ערך חשוב בהחזרת ימי הזיו שבין פסח  לשבועות (תקופת ספירת העומר) להיות התקופה היפה, הפורחת והשמחה בארץ ישראל.  יום העצמאות, ל"ג בעומר ויום ירושלים מטהרים תקופה זו מן הקדרות ומנהגי האבל שאפפו אותה ומחזירים לה את רעננותם הקדומה, ימי זיו וזוהר לעם ישראל במדינת ישראל.

כדי שיום העצמאות ישמר במתכונת יהודית-ישראלית בלוח השנה העברי, חשוב לעגן אותו בתפילה ובברכות בדומה לחנוכה, שהרי היום הראשון בחנוכה נקבע לציון ניצחון החשמונאים על היוונים, שבלעדיו לא ניתן היה לטהר את המקדש ולחדש את עבודתו כולל הדלקת המנורה, המצוינים בשאר ימי החנוכה.

הרבנות הראשית לישראל (בהנהגת הרבנים יא"ה הרצוג ובמ"ח עוזיאל זצ"ל) קבעה כבר בשנת תשי"א את המתכונת לציון היהודי של יום העצמאות הישראלי, שעיקריו: תהילות וברכות מיוחדת, קידוש וברכת שהחיינו בערב יום העצמאות; אמירת הלל מלא, תפילה לשלום המדינה ומגיניה, וקריאת קטע מהנביא  (ישעיהו י' ל"ב – י"ב ו') בשחרית של יום העצמאות.  הרב חיים דוד הלוי הציע להוסיף עוד ברכות ותשבחות ליום העצמאות בדומה לנהוג בחנוכה: להוסיף קריאה בתורה (דברים כ"ו, א'-י"א) להפטרה שכבר קבע הרב עוזיאל; להוסיף "על הניסים" שבו הודאה לה' על הניסים שעשה לדורנו, על שנתן בלב האומות להחליט על הקמת מדינת ישראל, ועל שעמד לעם ישראל במצבם הדל והחלש במלחמת השחרור שהסתימה בקוממיות ישראל.  הוא אף הציע להוסיף בכל אחת מברכות העמידה ביום העצמאות פסוק שבח או בקשה המתייחס למדינת ישראל.

כך, בשילוב של הטקסים הממלכתיים שקבעה המדינה ושל התפילות והברכות המיוחדות, יצוין יום העצמאות כחג יהודי-ישראלי של ממש בלוח העברי על ידי כל קהילות ישראל (ביותר שמחה והשתתפות מחנוכה).

יום עצמאות שמח לתפארת מדינת ישראל !

משה קיבל בסיני תורה המורכבת ממספר רבדים.  החלק העיקרי שניתן בהתגלות לכל העם בהר-סיני הוא "עשרת הדיברות" החקוקות על לוחות האבן, כמתואר בפרשת "יתרו". יש המרחיבים את עיקרי התורה וכוללים בה את פרשת "משפטים", שניתנו למשה בשתי עליותיו להר סיני (שנמשכו שמונים ימים); גם כך התורה-שבכתב קצרה מאד. גם אם מרחיבים עוד קצת וכוללים את ארבעת חומשי התורה הראשונים, עדין זוהי תורת עקרונות מצומצמת, תורה מן השמים שניתנה לישראל על ידי משה רבינו אדון הנביאים.

לפי הרב חיים דוד הלוי, התורה המצומצמת שניתנה למשה בהתגלות בהר-סיני ושאותה הוא מסר לישראל, כוללת "מצוות שהן עקרונות ויסודות, כעין ראשי-פרקים, על פיהם ניתן לבנות צורות חיים שונות בתקופות שונות, שאותן אפשר להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים".  זוהי התורה-שבכתב והיא סגורה וחתומה. משה העביר אותה מפי הגבורה לעם ישראל ככתבה וכלשונה וכך היא תישאר – תורת עקרונות אלוהית נצחית ללא כל שינוי.  מכאן המנהג לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, כאילו אנו שבים ומקבלים עלינו את תורת העקרונות כהווייתה.

ומה עוד ניתן למשה בסיני?

נמסרו לו גם עקרונות התורה-שבעל-פה:  עקרונות לפירוש התורה, שלפיהם ידע כיצד לקיים את המצוות, וכן הראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש.  לפי עקרונות הפירוש שניתנו למשה בסיני יכלו מורי הוראה בכל דור להבין דבר מתוך דבר ולהתאים את פרטי יישום העקרונות לסביבתם ולתקופתם.  משה העביר את עקרונות פירוש התורה ויצירת התורה-שבעל-פה לחכמים והם העבירום הלאה במהלך הדורות.  התורה-שבעל-פה היא הבסיס לאורח החיים היהודי שהתפתח במהלך הדורות ובו הלכות רבות שכל אחת מהן תלויה במספר מילים מתוך תורת העקרונות המצומצמת.

כך נוצר המושג "הלכה", אותה הרב חיים דוד הלוי מתאר: "גדר הלכה הוא משורש הלוך, והוראתו דבר שהולך ובא מקדם ועד סוף, דהיינו דבר המקובל בישראל והולך מסיני ועד עתה, או שישראל מתהלכים בו, וזו הדרך המקובלת שילכו בה ישראל". הנחת היסוד היא, שתורה-שבכתב הקדושה נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו נוהגים לפיהם כהלכה עד היום ונמשיך ללכת לאורם עד סוף הדורות. גמישות ההלכה מתבטאת בכך, שקיומם של עקרונות התורה-שבכתב התאפשר משום שניתנה רשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה על פי שינויי הזמנים והמקרים (ליצור את התורה-שבעל-פה).  בזכות גמישותה של ההלכה, עם ישראל יכול ללכת בדרך התורה והמצוות בכל הדורות.

ומהו שאומרים על חידוש "הלכה למשה מסיני"?

גמישות ההלכה היא שאפשרה לעם ישראל להתקיים בימי עצמאות ממלכות ישראל והיא שאפשרה לו לשרוד במהלך נדודיו הארוכים בגלויות. גמישות ההלכה היא שמאפשרת גם כיום לעם היהודי המחדש את עצמאותו במדינת ישראל הריבונית להתמודד עם חידושי המודרנה והטכנולוגיה, ועם בעיות חברתיות שלא התקיימו בכל תקופת הגלות לאחר חורבן בית שני.

כשהפוסקים בישראל מתאימים את עקרונות התורה-שבכתב לתנאי המקום והזמן, הם קובעים הלכה המבוססת על תורה מסיני ומותאמת לפי כללי פירוש התורה שניתנו למשה ליצירת התורה-שבעל-פה.  לכן, תוקף החידוש, או הוראת השעה, מסתמך על, ומתייחס אל, מה שניתן למשה בסיני.  כך יתכן, שבאותו נושא, בזמן אחר ובמקום אחר, תיקבע הלכה שונה על ידי הפוסק המקומי; דברי שניהם יכולים להיות אמת "ואלה ואלה דברי אלוהים חיים" – מסתמכים על התורה (שבכתב) ומותאמים על פי כלליה (של התורה-שבעל-פה), לפי הסמכות שניתנה לפוסקי ישראל.

מי יתן ונמשיך ללכת לאור עקרונות תורת אלוהים הקדושה והמצומצמת ולהאדיר תורה בהלכותיה המותאמות לתנאי הזמן והמקום, בשילוב המסורת והקדמה.

הרב ישראל מאיר לאו הציג נאום למופת, בעצרת הבינלאומית לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שנערכה ב"יד ושם", ביום לחמישי, בנוכחות מנהיגי עולם מחמישים מדינות.

הרב י.מ. לאו נשא נאום בשפה ברורה ומובנת לכל, בדרכי נועם ובסבר פנים יפות. הוא שילב בדבריו מדרש על "תיבת נח", מהתורה שמוכרת לכל הנוכחים באירוע והמקובלת על היהודים, הנוצרים והמוסלמים, המאמינים בספר הספרים.  אף משפט מדבריו לא נאמר בשפה "המובנת לחוג מקורביו בלבד" ולא ניתן לצטט מנאומו דברים פוגעים "שהוצאו מהקשרם".  הוא הציג מתווה מוסרי לאורו על כל מנהיגי העולם לפעול לזיכרון השואה והגבורה ולהנצחתה. בדבריו הרב י.מ. לאו נתן דוגמא לרב "תופס תורה" כמוהו הרב חיים דוד הלוי דרש מכל הרבנים להיות.

יצוין שהרב י.מ. לאו לא עסק בפוליטיקה בהיותו הרב הראשי לתל-אביב והרב הראשי לישראל. הוא התרחק מהפוליטיקה גם כשסיים את תפקידו כרב הראשי לישראל ולא פרס חסותו על מנהיגי-ציבור.  הוא התמיד לעסוק בענייני הרבנות: עניינים אמוניים, שבת וכשרות במרחב הציבורי ומדד מוסרי לאור מוסר התנ"ך.

הלואי שירבו בישראל רבנים תופסי תורה כאלה, שיתמקדו בהנהגה רוחנית-מוסרית לישראל, וישאירו את העניינים המדיניים-חברתיים למנהיגים הפוליטיקאים הנבחרים על ידי אזרחי ישראל.

הרשימות לכנסת הוגשו ובהנהגת הרשימות אנחנו מוצאים: אחד שלא מבין שמתנות יקרות זה שוחד, אחד שלא מקיים הבטחות, אחד שמתלונן נגד כולם שאינם מקיימים את הצפוי מהם, אחד שמכוון גבוה ולא מצליח להגיע לשם, אחד שלא החליט אם הוא שמאל או ימין….. את שמותיהם תתאימו בעצמכם.

החל מהשבוע , מפרשת "שמות" ועד סיום מחזור התורה הנוכחי, נקרא רבות על משה רבנו ופועלו. משה רבנו הוא האב-טיפוס למנהיג בישראל: גם מנהיג דתי וגם מנהיג ציבור. הרב חיים דוד הלוי למד מהרמב"ם והסביר (עשה לך רב 6, פ"ד)  את התכונות המיוחדות בהן נתברך משה, הנדרשות מכל הראוי לתפוס מנהיגות בישראל:

חוכמה – בעלי חוכמה יודעים יהדות וחוכמות כלליות; נבונים כדי להסיק דבר מתוך דבר; חכמים לקבל את ההחלטה הנכונה ולהסביר אותה בבהירות.

ענווה – מתקשרת להתחשבות ולסובלנות, והיא המידה הנעלה ביותר מכל המידות הטובות..

יראה – אלו שיש יראת ה' בליבם והם מקפידים שלא להתרשל בתפקידם.

שנאת-הממון –איסור שוחד וגזל והימנעות מצבירת הון, העלולים להשפיע לרעה על כל אחד.

אהבת-אמת – שילוב של הכרת האמת והדבקות בה, יחד עם יושר הגינות, קיום הבטחות ורדיפת צדק.

אהבת הבריות – המבוססת על מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" ו"ואהבתם את הגר". מתוך הערכה לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים מגיעים לאהבת חסד, שהיא עשיית טוב לזולת מתוך הזדהות עם צערו והבנת צרכיו.

מי שניחן במידה מסוימת של כל אחת מהתכונות האלה הוא בעל שם טוב – מנהיג בעל ביטחון עצמי מספיק לעמוד על דעתו ולדרוש מאחרים; בעל אומץ לב וגבורה לעשות את שהוא מאמין בו, אך גם מאופק וצנוע; אדם הנותן דוגמא אישית, עושה את מה שצריך וזוכה בשל כך להערכה, אך נזהר שלא להתגאות ולהתרברב.

מן הראוי שהתכונות האלה ימצאו בכל מנהיג ובעל תפקיד בכיר בישראל: שר ושופט, רב ודיין, ראש- קהילה ומורה, וגם חבר-כנסת. טוב, זה קצת יותר מדי …. אלה היו תכונותיו של משה וקשה מאוד להידמות לאב-טיפוס של מנהיג.  אפשר להתפשר, גם משה התפשר כשמינה מנהיגים לעם ישראל בעצת יתרו.  נאמר שנסכים שלכל אחד ממנהיגינו יהיו רק שלוש מתוך שש התכונות הנ"ל.

כעת, נבדוק איזו רשימת מועמדים שרוצים להנהיג אותנו כחברי כנסת וכשרים מורכבת מאנשים שיש להם לפחות שלוש מתוך התכונות :  חוכמה, ענווה, יראה, שנאת ממון, אהבת אמת, אהבת הבריות, ונצביע עבורם.

קראנו בעיתון (ידיעות אחרונות, , עמ' 2416/1/20) על אישה שקיבלה גט מבית דין פרטי, לאחר עגינות של 15 שנים.

היא התחתנה עם איש שכנראה מעולם לא אהב אותה ולא חשק בה, מפני שאחת הסיבות לפסילת הנישואין שלה היתה שלא קימה עמו יחסי אישות. התחתנה, לא ראתה אושר כלל והמתינה 15 שנים לשחרור.  לצערנו, הגט לא ניתן בבית דין של הרבנות הראשית לישראל, המתיימרת לרכז את כל עייניני הנישואין והגירושין בישראל ולמצוא פתרון לכל הבעיות המתעוררות בהקמת משפחה ובפירוקה, אלא בבית דין פרטי שמצא פתרון ועל כך יישר כוחו.

להמשיך לקרוא ייפוי כח מהחתן ימנע עגינות

 

כשכנסת ישראל תיקנה את חוק-השבות כך שגם לכל מי שאביו או סבו היה יהודי יש זכות לעלות לישראל בתוקף חוק השבות ולזכות מיד באזרחות ישראלית, היא יצרה איזון בין מי שנרדף כיהודי לבין מי שיזכה להיות אזרח במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

לצערנו, מזה כמה שנים, ובאופן מכוער בשבוע האחרון, רבנים שהם משרתי ציבור ומקבלי משכורת מהמדינה משמיצים את אלה שעלו לישראל מכח חוק השבות ואינם יהודים לפי ההלכה.

בפרשת השבוע "ויחי" קראנו איך ישראל אבינו, שעל שמו נקראים כלנו, קיבל את בני יוסף (שנולדו לו מאסנת בת פוטי פרע כהן און) כבניו, כלל אותם במקבלי הנחלות בחלוקת הארץ, ואף הנחה לברך בשמם את ילדי ישראל לדורותיהם: "ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה". למה יהודי שומר מצוות יברך בשם חצי יהודים (אפרים ומנשה) את ילדיו או נכדיו בערב שבת ולא יקבל חצי יהודים לעם ישראל בסבר פנים יפות ??? אין סיבה לכך חוץ מצרות אופקים בהבנת ההלכה.

אין מצוה בתורה לגייר, משום שכל רב צריך לנהוג על פי הכלל ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולקבוע את האופן לגיור בהתאם לזמן ולמקום.

הרב חיים דוד הלוי מלמד אותנו (עשה לך רב 3 / כ"ט) ששתי אמות המידה לקבלת גרים הן: אי כפירה בקב"ה ומדת קיום המצוות לעתיד. מי שהנו מזרע ישראל, עשה מאמץ, עזב את מקום הולדתו ועלה לישראל, עשה זאת בודאי מתוך אהבת מדינת ישראל, מתוך רצון להשתלב בחיי היצירה ותרבות שלה, לבנות ולהיבנות בה. הם מדברים עברית, מחזור השנה שלהם הוא לפי לוח השנה העברי, ילדיהם לומדים בבתי הספר (ומלמדים אותם בבית) על החגים והמועדים, הם משרתים את המדינה ותורמים לשגשוגה, ובודאי משתתפים בהרבה יותר אירועים יהודיים מאשר היו להם בגלותם. לכן, אם אינם כופרים בתורת ה', צריך לקבלם לקהל עם ישראל. קבלתם עדיפה מדחייתם, כי אם לא יגיירום, הם ייטמעו לאט לאט בתוך עם ישראל בגיותם.

ומה על קיום מצוות? כאמור כבר כעת מעצם חייהם והשתלבותם בחברה הישראלית הם מקיימים חלק ממצוות מחזור השנה (כגון סדר פסח, נרות בחנוכה ועוד) והם רוצים מאוד לקיים גם את טקסי מעגל החיים (בר/ת מצוה, חתונה וקבורה) כישראלים.  ובכלל, הם מקיימים מצוות בדומה לרוב מנינו ובנינו של עם ישראל החי במדינת ישראל – חילוניים ושומרי מעט מסורת – שלגבי יהדותם אין כל ספק.

טוב תעשה הממשלה הבאה – לכשתקום – אם תמנה רבנים היודעים להתמודד עם אתגרי היום וחושבים על טובת כלל ישראל בעתיד, שיקימו מערך גיור מקרב ומקל, כדי לצרף את המוני העולים לישראל מתוקף חוק השבות לכלל ישראל. את הרבנים הדבקים ב"חדש אסור מהתורה" ומציגים יהדות זעופה ומרחיקה, נכון להשאיר בישיבותיהם, נתמכים על ידי קהלם.

נדהמתי לשמוע שבקופת חולים ישנן אחיות שבודקות לנשים את מצב נידתן וקובעות את גורלן לטומאה או לטהרה. איך יעלה על הדעת שנשות ישראל המשכילות (כלן סיימו תיכון לפחות), והעצמאיות (הממלאות תפקידים שונים בשרות הציבורי, בתעשיה, במסחר ובשרותים) לא יכולות לקבוע בעצמן את מצב נידתן?

קראתי בעיון את מאמרה של רבקה נריה – בן שחר בהארץ בשבת 3/1/20     https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8348981

אני רוצה להוסיף לדבריה הנחרצים, את שאמר הרב ח"ד הלוי על כישורן של נשות ישראל לקבוע בעצמן את שלבי הנידה והטהרה.

הרב חיים דוד הלוי סומך על נשות ישראל ועל בינתן לקבוע את אורך המחזור החודשי שלהן ואת המנהג שעל פיו יקימו את ימי הליבון, באומרו : "אנו סומכים על נשותינו, והן מחמירות על עצמן". הוא משוכנע שאשה ישראלית מודרנית תבדוק את עצמה כנדרש ותקבע בעצמה את זמן טבילתה (מקור חיים למשפחה, עמ'  64- 95).  יתרה מזאת, הוא טוען כנגד בעלים המבקשים מנשותיהם לנהוג הקפדה יתרה, או לפי מנהג משפחת הבעל, שאל להם להתערב בעניינים שבהם האישה מחליטה בעצמה כימי הנידה והטהרה, כי נושא זה אינו שייך לבעל ולמנהגי בית אביו (עשה לך רב, תשמ"א 4 / נ"ט).

הרב ח"ד הלוי מצמצם את מגבלות על האישה הנידה למינימום המחויב לפרישות בין האיש לאשתו. הוא מעודד נשים להמשיך בכל מטלותיהן בבית ובציבור גם בעת נידתן, וקובע שאישה נידה צריכה לקיים את כל המצוות שבהן היא מחויבת ושקיבלה על עצמה כבכל יום אחר, במיוחד הקפדה על חובת האישה להתפלל כדרכה, גם לבדה וגם בציבור (מקור חיים לבנות, עמ' 32).