יחסי הגומלין בין רוב (יהודי) למיעוטים

עשרה עקרונות מאפיינים את פסיקתו של הרב ח"ד הלוי[2]: תורת נצח עם עקרונות, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, חידוש ולא עקירה, ערכו של מנהג, ערך האדם, דרכי שלום, נוחים וסבלנים – מעורבים ומתחשבים, הנח להם…שלא יהיו מזידים, חשיבות ההיסטוריה, חשיבות הסברה. שניים מעקרונות אלה הוו את המסד להגדרתו את יחסי הרוב והמיעוטים בחברה הישראלית.

ערך האדם, שמהותו: האדם הוא יצור טוב (חלק מבריאת העולם הטובה). לאדם שנברא בצלם אלוהים יש יכולת ללמוד, להבין ולדעת. לאדם מוקנית בחירה חופשית והיא מטילה על האדם אחריות לבחור את דרכו ולשאת בתוצאות בחירתו. בנוסף,  חובת הכבוד לזולת מגיעה עד לכבוד אלוהים ולכן המזלזל בכבוד כל אדם, הרי הוא כמזלזל בדמות צלם אלוהים.  

דרכי שלום, שמהותו: הבסיס ליחסי שלום בחברה הוא צירוף הכללים "ואהבת לרעך כמוך", "ואהבתם את הגר", ו"עשות משפט חסד וצדקה", שהם מצוות עשה. כמו כן דרכי השלום כוללים בתוכם את האפשרות לשנות למען השלום והחובה לנהוג בדרכי שלום, שמירה קפדנית על שלום בית, סובלנות בין חברי הקהילה כדי  להקטין מחלוקות ולגבש הקהילה, טיפוח יחסי שלום עם אומות ידידות ועשיית שלום עם אויבים.

ואהבת לרעך הגוי כמוך

כפי שבנושא אהבת הרע בעם ישראל הרב ח"ד הלוי לא חשב שיש קבוצה ראויה בהתנהגותה וקבוצה לוקה בהתנהגותה, ולא צמצם את המושג "רעך" ליהודים שומרי מצוות בלבד, אלא תבע מכל הקבוצות בחברה לפעול באהבה והתחשבות להשגת רעות ואחווה, הוא נהג באופן דומה גם כלפי כל מרכיבי החברה במדינת ישראל. ברגישותו המוסרית האוניברסלית[3], ובראייה המיוחדת שלו את האדם וטבעו, הרב ח"ד הלוי לא הרגיש נוח עם צמצום דרכי השלום והאהבה עד כדי כך שלא יכללו כל אדם באשר הוא, ובמיוחד לא-יהודים החיים בינינו במדינת ישראל.

במאמר שכתב^[4] בתגובה לשאלה על מאמרו של הרב אונטרמן,^[5] הוא שינה והרחיב את תחולת "מפני דרכי שלום". הרב אונטרמן טען שיש דברים שנהגו בעבר "משום דרכי שלום" – כדי לא להרגיז את הגויים ולא להשניא את ישראל, אך כיום, שידינו תקיפה ושלטת, יש לעשותם גם משום חובה מוסרית. הרב ח"ד הלוי התחיל בהסבר הכלל "מפני דרכי שלום" כמקובל: "דבר שאינו מן הדין לעשותו, או אפילו הוא מנוגד לדין, אף על פי כן יש לעשותו מפני דרכי שלום בלבד, משום שאם אין ידינו תקיפה, או שאנו בגלות, התקינו חכמים בניגוד לדין 'מפני' דרכי שלום".^[6] הוא הסכים עם הדוגמה של הרב אונטרמן המבוססת על הקביעה ההיסטורית: "מפני דרכי שלום אין ממחין בידי עניי נכרים בלקט שכחה ופאה, שזה ממון עניים ישראלים", שהיתה משום דרכי שלום והיא היום גם משום חובה מוסרית.

לדעת הרב ח"ד הלוי, מדוגמתו המצומצמת של הרב אונטרמן אנו מגיעים לשאלה גדולה לא פתורה: האם דרכי שלום כלפי הגויים בימינו ובמדינתנו הם לכתחילה או בדיעבד? חלק גדול מהאיסורים נגד הגויים נועדו כדי שאנו נישמר מהם, וכדי לקדם את המטרה של "תעביר גילולים מן הארץ", הנפגעת כי בכל מעשה חסד שאנו עושים לעובדי כוכבים ומזלות אנחנו מחזקים אותם באמונתם.^[7] האיסורים האלה ניתנו כנגד גויים שהיו עובדי עבודה זרה או עובדי כוכבים ומזלות ממש. כיום אין המצב כך: "בזמננו כאשר אין עובדי עבודה זרה ממש, אלא שמנהג אבותם בידיהם, וכל שכן אלה שאינם בגדר עובדי עבודה זרה כל עיקר (כמו המוסלמים), אין לענ"ד להתייחס לגויי זמנינו כדין עכו"ם הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגויים, והן ביחס היחיד לשכנו או לחברו הגוי; אין שום הכרח לשמור על יחסים אלה מפני שלום בלבד, אלא מתוך חובה אנושית-מוסרית". הרב ח"ד הלוי ביטל את היות הכלל "מפני דרכי שלום" בדיעבד, וקובע שהוא לכתחילה – משום החובה האנושית-מוסרית עלינו להתייחס לשכנינו הלא-יהודים בדרכי שלום, כי כך נכון לנהוג בבני אדם אף אם אינם יהודים. הוא הוסיף והסביר:^[8] "במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית השייכת לחברת המדינות והמקובלת בעולם, בעולם הדמוקרטי שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שוויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דמוקרטית לאפליות על רקע דתי", כפי שמדינת ישראל הכריזה במגילת העצמאות שלה. הוא הוסיף ופירט שהמוסלמים אינם עכו"ם משום שהם מאמינים באמונת הייחוד ופסלים ומסכות אסורים אצלם. גם הנוצרים אינם עכו"ם: למרות שהנצרות מאמינה בשילוש ולמרות ריבוי התמונות והפסלים אצל הנוצרים, "בני נח הוזהרו שלא לעבוד עבודה זרה ממש, אך מן השיתוף (השילוש) לא הוזהרו". הוא הדגיש שלמרות ש"לעם ישראל חשבון היסטורי ארוך ונוקב עם הנצרות כדת, עלינו להבחין בין נצרות כאמונה לבין הנוצרים". עם הנצרות יש לנו חשבון היסטורי ארוך ונוקב, אך לא עם האיש הנוצרי.

היות שהלא-יהודים החיים בקרבנו אינם עכו"ם להלכה ומתוך שיקול מוסרי-אנושי וחובה הדמוקרטית, הרב ח"ד הלוי פירט שמחובתנו לא רק לדאוג לענייהם כלעניינו[9], אלא גם לשאול בשלומם בכבוד ובאמת, ולהתפלל לשלום חוליהם, להשיב אבדתם, למכור ולהשכיר להם בתים, לעסוק עמם במסחר, לברכם בימי חגיהם, ואפילו יינם לא נחשב יין נסך. במסגרת חידוש המשפט העברי במדינת ישראל, אפילו עדותם מקובלת:^[10] "כשנתקבלה עדותם לפני שופט שלהם סומכים על עדותם, היות שהגויים החיים אתנו היום הם בעלי השכלה משפטית, מדעית ומסחרית ויש להם יראת אמת ומצפון" ובקהילותיהם הם נענשים בעדות שקר. הוא מציין שבמשפט הבינלאומי המקובל בכל העולם הנאור מקובל להאמין לכל אדם בעדותו מבלי הבדל של דת וגזע, ואיכה נעשה אנחנו הבדל. היבט נוסף המחזק את הטיעון המוסרי-אוניברסלי של התנהגות נאותה כלפי הגויים שבקרבנו הוא הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל שבמשך דורות נרדף כמיעוט בכל מקומות מושבותיו.^[11] משום כך עלינו לנהוג אחרת במיעוטים מאשר נהגו בנו כמיעוט ולמצוא דרכים לחיות עם המיעוטים שבקרבנו בשלום תוך שילובם במארג החיים ברוח התורה.

לא לחשוש מהגויים החיים איתנו ומהשתלבותם בחברה

נפשו ודמותו של הגוי אינה שונה מנפשו ודמותו של היהודי, שהרי כל בני האדם נולדו בצלם אלוהים ובדמותו.^[12] הרב ח"ד הלוי סותר בקביעתו זו את דעתו של הריה"ל, לפיה מעלת נשמתו ויכולתו התבונית של היהודי גבוהה מזו של הגוי. לדעתו,^[13]  כשאדם כלשהו מאמץ מדות טובות ועושה מעשים טובים בחייו, הוא קונה לעצמו רוח קדישא וזוכה לעולם הבא. על בסיס זה, הרב ח"ד הלוי מתיר חיים בצוותא בין יהודים לגויים החיים בקרבנו.

הוא התיר לגויים להיות טבחים ומבשלים של אוכל ליהודים. בעבר בגולה היו שאסרו העסקת טבחים גויים במטבחים ציבוריים ליהודיים, אף כי בין האשכנזים היו כאלה שהקלו כאשר אש הבישול הודלקה על ידי ישראל. עם זאת, בגולה היה היתר מקובל להעסיק משרת גוי בבית ישראל, או שפחות שכורות בבתי ישראלים. בארץ ישראל "דורנו כבר הנהיג היתר בטבחים גויים שכורים" על ידי ישראל. הוא ציין שבמטבחים הציבוריים תחת הכשר הרבנות בראשותו, "ניתנה הוראה שהדלקת האש תיעשה על ידי ישראל". הוא הוסיף שיש "טבחים גויים יראים" שמקפידים על כללי הכשרות יותר "מיהודים שהם פורקי עול מצוות".^[14] כמו כן הוא קבע "שמותר להתרפא מרופא אפילו עובד עבודה זרה שהוא מומחה לרבים", אף אם יש בביתו, או במרפאה שלו, צלמים.^[15] באופן דומה, הוא התיר להתפלל במלון זר, בפינה כלשהי, לא מחשש לגילוליהם המקשטים את המלון, אלא כדי שבני הבית והאורחים במלון לא יסיחו את דעתו בעת תפילתו.

הוא קבע "שאין למנוע מבן דת אחרת מלהיכנס להתפלל בבית כנסת, בית כנסת הוא מקדש מעט".^[16] הוא הזכיר שכבר נפסק המנהג "שנוכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל",^[17] והוסיף שהציפייה לאחרית הימים היא שכולם יכירו בקב"ה ויתפללו יחד, כנאמר בחזון הנביא "והביאותים אל הר קדשי […] כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".^[18]

כדי להעמיק את ההכרה ההדדית בין יהודים לגויים בישראל, ובין הקהילות השונות בחברה הישראלית, הרב ח"ד הלוי לא אסר ואף המליץ על מפגשים מבוקרים בין נוער יהודי לנוער ערבי, בדומה למפגשים המשותפים בין שומרי מצוות לבין חילונים.^[19] ביקורים מונחים כאלה יאפשרו דיאלוג מתמשך בין הקהילות השונות, יגבירו את הסובלנות והאהבה בישראל, ויביאו לחיים של שלווה בישראל.

מתי ועל מי חל הכלל "הבא להרגך השכם להרגו"

הוויכוח על תחולת הכלל "הבא להרגך השכם להרגו" אינו חדש ואינו מתייחס דווקא להוראת הפתיחה באש של חיילי צה"ל או בהישמרותם בפני מחבלים בהווה. נושא זה נדון בקרב מנהיגי הציונות הדתית ורבניה כבר בשלהי המאה העשרים.^[20]  הרב ח"ד הלוי חווה את דעתו^[21]  בנושא זה בפורומים שונים בתנועת המזרחי ובציונות הדתית בישראל. הוא הסתייג נחרצות מכך שיש יהודים הרוצים לראות במיליוני ערבים בשטחים ובישראל, שרובם המכריע חיים את חייהם הפרטיים בשקט ובשלווה ומקיימים איתנו מגעים שוטפים, אויבים החשופים ליישומו של הכלל הזה. לדבריו, המקור לכלל זה "הוא בצו האלוהי לצרור את המדיינים ולהכותם, וזאת מתוך ידיעת האל בבירור מוחלט כי צוררים הם" לעם ישראל. לכן, כאשר אומה חשה בוודאות מוחלטת באימת אויב הזומם להתנכל לה, היא רשאית להקדים ולהכותו במכת מנע, מתוך הכלל "הבא להורגך השכם להורגו" כדי להציל את עצמה. באופן דומה, כשיחיד, חש בוודאות שאויבו זומם להכותו נפש, מותר לו להשכים ולהרגו כדי להציל את נפשו.

בהגדרות אלה יש מספר מוקדים להבנת הכלל והתזמון ליישומו: כשאומה חשה מאוימת מצד אומה אחרת, היא רשאית לצאת למכת מנע נגד האומה המאיימת עליה; כשיחיד חש בוודאות שאויבו זומם להכותו נפש, מותר לו להשכים להורגו. אך הרב ח"ד הלוי קובע שהיקשים אחרים לא מתקבלים על דעתו.

אומה לא יכולה להיות מאוימת על ידי יחיד; אומה אינה יכולה לפתוח במכת מנע נגד יחיד. לאומה לא הותר להרוג יחידים ובודדים מהעם המאיים רק משום שיוכם אליו, כי יחיד לא יכול לאיים על אומה. במסגרת דרגות החופש שהוא מאפשר לממשל המדינה להתמודד עם אויבים, השלטונות המוסמכים יכולים לנקוט אמצעים מתאימים, כגון הגלית פושעים מאימים, או למנוע מהם אפשרות פעולה ע"י מעצר, כמו גם להטיל עוצר על הציבור העוין.

כשאויב יחיד רודף אחרי היחיד האחר במטרה להרגו, אין ספק שמותר להשכים ולהרגו, מותר – אם כי זו אינה חובה. אך אם היחיד מהעם האויב לא עושה מעשה שיש בו משום איום להרוג, אין להשכים ולהרגו. לפיכך, לא תעלה על הדעת חובה להרוג כל ערבי באשר הוא, ואין "היתר להרגו, משום הבא להרגך, שהרי דין רודף ודאי שאין לו, שכן סתם ערבי אינו רודף שום אדם כמובן מאליו. הוא הדגיש שאין להרוג אויב כל זמן שהעוינות שלו אינה מתבטאת במעשים (גם אם הוא מסתנן או מתגנב); כל זמן שהוא אינו עושה מעשה המסכן חיים – אין היתר להרגו.

הרב ח"ד הלוי סיכם את דעתו בכלל הבא להרגך השכם להרגו בקובעו כי "אין כלל 'הבא להרגך השכם להרגו' חל כלפי יחידים כל זמן שלא הוכח במעשה שהם בחינת רודף בשעת מעשה, כשמעשיו של יחדי מעידים על כוונתו שבא להרוג ממש".^[22]

הערות

^[1] כפי שהוא תיאר בתחילת דרכו ב : ממלכת כהנים, תש"י; & בין ישראל לעמים, תשי"ד; וכמוסבר אחר כך ב: דת ומדינה, תשכ"ט

^[2] הסבר על עשרת עקרונות הפסיקה של הרב ח"ד הלוי, ראה: בר-גיל, י., ממלכת כהנים וגוי קדוש: מתווה עכשווי לחברת מופת ישראלית על פי השקפתו של הרב ח. ד. הלוי, רמת-גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2019 .

^[3] זוהר, תש"ס

[4] מאמרו של הרב ח"ד הלוי 'דרכי שלום לכתחילה או בדיעבד' עשה לך רב, תשמ"ט 9 / ל"ג עמ' פ"ג – פ"ז, כתגובה לשאלת שואל על מאמרו של הרב אונטרמן 'דרכי שלום והגדרתם' ב מורשה א'

[5] הרב איסר יהודה אונטרמן (1886 – 1976) היה ממנהיגי תנועת המזרחי ורבה הראשי האשכנזי השני של מדינת ישראל

[6] עשה לך רב, תשמ"ט 9 / ל"ג, עמ' פ"ד

[7] עשה לך רב, תשמ"ט 9 / ל"ג, עמ' פ"ה – פ"ז

[8] עשה לך רב, תשמ"ט 9 / ל' עמ' ס"א – ע"ה ; בין יהודים לשאינם, תשמ"ח.

[9] לכך התיחס בעיקר הרב אונטרמן במאמרו

[10] עשה לך רב, תשמ"ח, 8 / צ"ז, עמ' שכ"ז – ש"ל

[11] Angel, 2006, p. 197; בין ישראל לעמים, תשי"ד, עמ, 49 – 50

[12] דת ומדינה, תשכ"ט, עמ' 65 ; רוזנק – מושג הקדושה, תשס"ט ;

[13] עשה לך רב, תשל"ו, 1 / נ"ג, עמ' קנ"ה – קס"א

[14] עשה לך רב, תשמ"ט, 9 / י"ב, עמ' כ"ב – כ"ה

[15] עשה לך רב, תשמ"ח, 8 / ל"ח, עמ' ש"ס – שס"א

[16] עשה לך רב, תשמ"ג, 5 / כ"ח, עמ' שמ"ב – שמ"ג

[17] על פי מנחות ע"ג והרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות פ"ג, כמובא ב עשה לך רב, תשמ"ג, 5 / כ"ח, עמ' שמ"ב – שמ"ג

[18] ישעיהו נ"ו, ז'

[19] דתיים חילוניים, 1986

[20] הרב משה אונא (1902 – 1989) היה ממיסדי תנועת הקיבוץ הדתי, חבר הועד הפועל של "הפועל המזרחי" וחבר מטעמו בועד הלאומי וחבר כנסת מטעם המפד"ל. הצטרף ל"מימד" כשהוקמה ב 1988. הרב משה אונא (1902 – 1989), ממיסדי תנועת הקיבוץ הדתי, חבר הועד הפועל של "הפועל המזרחי" וחבר מטעמו בועד הלאומי וחבר כנסת מטעם המפד"ל, ביקש מהרב ח"ד הלוי לכתוב תשובה מיוחדת בנושא זה במסגרת פרסומי חוג "עוז ושלום" של המפד"ל,  כעונה ראשי לשאלת הציונות הדתית למדת הישימות של הכלל הבא להרגך השכם להרגו בחיי הבטחון במדינת ישראל. תשובתו פורסמה כחוברת בשנת תשמ"א וכמאמר בבטאון "תחומין" : הבא להרגך, תש"מ

[21] דעתו המפורטת להלן לפי: הבא להרגך, תש"מ & עשה לך רב, תשמ"א, 4 / ב', עמ' ל"ב – מ'

[22] מופיע כשאלת המשך הרב אונא; ראה: חד"ה – הבא להרגך, תש"מ

יחסי גומלין – ביבליוגרפיה