לפני שבע שנים, כשראיתי מחוץ לבית הכנסת הקטן בבונקר של פיקוד צפון חיילות וחיילים עומדים יחד ומתפללים ערבית, שמח ליבי על הקירוב בין נשים וגברים לשם שמים, בעבודת ה' כנה, ללא כל מחיצה. שאלתי את עצמי, מתי אראה השתתפות כזו בתפילה "באזרחות", בשכונה ליד הבית שלי (לא אצל קונסרבטיבים או רפורמים או מניינים משותפים מוצהרים) .
בחסות הקורונה, זה קרה בחודשים האחרונים.
זה התחיל בהשתתפות נשים וגברים בשעורי תנ"ך, תלמוד ומחשבת ישראל בזום.
זה המשיך במנייני תפילה משותפים בזום. כעבור זמן, נשים אמרו בקול רם קדיש במניינים משותפים וירטואליים.
זה נראה במנייני המרפסות, כשנשים וילידיהן / ילדותיהן (כולל מעבר לגיל מצוות), או משפחות שלמות, השתתפו בתפילות שנערכו חלקן ברחוב וחלקן מהמרפסות שמסביב.
זה צץ במנייני הרחוב. הנשים והילדים באו לראות את האבות מתפללים ולהשתתף בתפילה מרחוק. זה המשיך כשהאבות התקרבו לאמהות ולילידיהם. בהמשך, המשפחה כלה התקרבה אל קבוצת המתפללים.
נראה שהשתתפות הנשים בתפילות התקדמה בקפיצת ענק בחסות הקורונה. אני תקווה שמכאן תגדל ההשתתפות של מי שכבר חוותה וראתה כי טוב במניינים משותפים, בהם נשים ונערות ימלאו יותר ויותר תפקידים כגברים (גם בעניינים של קדושה).