בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים, יהדות אמריקה האקטיביסטית, במיוחד הסטודנטים ותנועות הנוער, עסקו בשני עניינים שהיו אז על סדר היום היהודי: שחרור יהדות ברית-המועצות וחילוץ ביתא ישראל מאתיופיה. מטרת הפעילות בארצות הברית היתה להניע את ממשלת ישראל לפעול למען קיבוצי יהודים אלה, ולקרוא לממשל האמריקאי לסייע בחילוצם של היהודים הנצורים. שיאן של פעילויות אלה היו הפגנות ענק בגבעת הקפיטול בסיסמא: "שלח את עמי".
חלק מהפעילות החינוכית עם תנועות הנוער והסטודנטים היתה ללמד אותם על קהילת היהודים הפלאשים שחיים באתיופיה ברדיפות מתמידות, שומרים תורה ומצוות, ועורגים להגיע לישראל ולירושלים. אני זוכר פעולה אחת שהכנו, בה שאלנו את החניכים שאלות דומות לאלה שהוצגו בסקר שנערך לאחרונה בישראל. התשובות לשאלות על ידי רוב מוחלט של החניכים היו חיוביות יותר מאלה שהתקבלו בסקר בישראל. ראו בהם יהודים, חשבו שמקומם בישראל, היו מוכנים לגור לידם, ללמוד איתם ולארח אותם, היו מוכנים להתחתן איתם. בעקבות פעולות חינוכיות אלה, הם נרתמו למאמץ החשוב שסייע ליצור את דעת הקהל שתעודד את מבצעי העליה של קהילת "ביתא ישראל" מאתיופיה לישראל.
לאור התוצאות העצובות של הסקר שהתפרסם בישראל, ולאור האפליה בה מרגישים העולים מאתיופיה, חובה עלינו להדגיש בכל הזדמנות שאת הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אותו קבע רבי עקיבא ככל הגדול בתורה, חובה להחיל על כל היהודים שהגיעו לישראל והתאזרחו בה, מבלי לשים לב למדינות מוצאם, לצבע עורם ולמבטא שלהם בעברית. במוסדות החינוך חייבים לדבר על כך ולהדגיש "ואהבת לרעך יוצא אתיופיה כמוך", ובשרות הציבורי צריך להחיל אפליה מתקנת לטובת יוצאי אתיופיה.