אחדות ערובה להצלחה

פרשת השבוע היא "תצוה", אך זוהי גם "שבת זכור", השבת שלפני פורים, בה אנחנו זוכרים ש"מלחמה לה' בעמלק מדור דור". את המלחמה  של עם ישראל בעמלק, קושרים למאבק בהמן ולשאר צוררי עמנו במהלך ההיסטוריה.

נבדוק: מתי עם ישראל נפגע מהמזימות של צורריו?

עמלק תקף את עם ישראל ברפידים, כשהיו נרפים ומפורדים, כשישראל היה "עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים".

המן זמם להשמיד את בני ישראל כשהיו מפוזרים ומפורדים ברחבי ממלכת אחשורוש ואמר לו: "עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ … וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".

כשבעם ישראל יש שנאת חינם ופירוד, הוא חשוף ופגיע, וכשמתלווה לכך חוסר אמונה בקב"ה – אפילו הקב"ה לא יכול להושיעם.

בקרב המכריע עם עמלק, משה עלה לראש ההר "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ – וְגָבַר יִשְׂרָאֵל" .  על זה שאלו חז"ל: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" ותשובתם היתה: "כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים".

כשאסתר המלכה הבינה את הסכנה הנשקפת מהמן, היא הנחתה את מרדכי "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים" – קיבוץ היהודים ואיחודם כתיקון מידי לקטרוג הפירוד בשמו פעל המן. כשהיהודים התאחדו, אסתר פעלה אצל המלך אחשורוש והביאה להפיכת הפור ולהצלת היהודים.

גם על בגדי השרד הכהן הגדול נשא את שמותם של כל שבטי ישראל המאוחדים פעמיים: ששה שבטים ועוד ששה שבטים על שתי אבני הזכרון שעל כתפי האפוד, ושנים עשרה השבטים מאוחדים יחד במסגרת זהב מקושטת "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ".

מוסר ההשכל מהקריאה המיוחדת ל"שבת זכור" ומקריאת מגילת-אסתר בתחילת השבוע הבא הוא, שעל עם ישראל להיות מאוחד ולחיות בשלום, אז עם ישראל יוושע בעשית הטוב ובעזרת הקב"ה.

שיעור מיידי לעת הזאת למנהיגי ישראל ולנבחרים לכנסת החדשה:  השיסוי, הקיטוב והפירוד מזיקים לישראל; אנא פעלו לקירוב הלבבות ולאחדות בין הקהילות בישראל, כדי שהאויבים לא יוכלו לפגוע בנו ובאחדותנו נצליח לשגשג ולהביא שלום על ישראל.

ישראלי שמאלני ויהודי מסורתי

חבל שאריה דרעי ממחזר את שאמרו קודמיו ורבותיו ופוסל יהודים שמאלנים.

אני דור רביעי ליהודים שומרי-מסורת, ציונים, סוציאל-דמוקרטים, שהפכו לפני שלושה דורות לישראלים, ציונים, סוציאל-דמוקרטים, שומרי מסורת.  גם שני הדורות שאחרי, בנותי וחתני ונכדי, ממשיכים באותה דרך וכלנו, לדורותינו, גאים בדרכנו.

אנחנו גאים להיות נאמנים לעם ישראל, לתורת ישראל ולמדינת ישראל.

את הטוענים נגדנו שאנחנו "יהודים ששכחו", אני מפנה אל הרב חיים דוד הלוי ז"ל (שהיה הרב הספרדי הראשי בראשון-לציון ובתל-אביב) שטען שאין דעת תורה אחת, כי יש (מ"ט פנים לאסור ומ"ט פנים להיתר=) 98 גוונים של יהדות, שפירש את הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך" כמתייחס לכל אדם (ולא רק לדומים לך בתורה ומצוות), וסיים חלק מפסיקותיו במילים "והבוחר יבחר".

דווקא את הצד האחר בעץ המשפחה שלי (אני דור שישי של הרבי מגור "חידושי הרי"מ") אני מסתיר.  הפוסלים יהודים כי הם חושבים אחרת, המתכחשים לחיינו הריבוניים במדינת ישראל דמוקרטית ויהודית נאורה, הגורמים לישראלים טובים למאוס ביהדות שמציגים החרדים האשכנזים והספרדים – הם אלה שצריכים לחשב מסלול מחדש.

לחרדים המשמיצים אני אומר:       אנחנו נמשיך להיות ישראלים, ציונים, יהודים שומרי מסורת, סוציאל-דמוקרטים, המאמינים במדינת ישראל הדמוקרטית והיהודית המאזנת בין שני המרכיבים האלה, וגאים להיות כאלה.

מיהו צדיק ?

פרשת "משפטים" מרובה במצוות והיא המשך לעשרת הדברות שניתנו בפרשת "יתרו" וביחד אתה מרכיבה את תורת העקרונות המצומצמת שניתנה לבני-ישראל על פי ה' ביד משה.

יש בה מצוות אמונה ופולחן, כמו "שלש רגלים תחוג לי בשנה", שמירת כשרות – "לא תבשל גדי בחלב אמו".

יש בה הרחבה לחלק מהמצוות האמוניות  שבעשרת הדברות: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" משלים את "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כמו גם הרחבה למצוות שבין אדם לחברו שבעשרת הדברות: "מכה איש ומת מות יומת, ואשר לא צדה … ושמתי לך מקום אשר ינוס שם" משלים את "לא תרצח"; או איסור גניבות חקלאיות: "כי יגנוב איש שור", כהרחבה ל"לא תגנוב".

אך רוב המצוות בפרשת "משפטים" הן מצוות שבין אדם לחברו.  היחס המכבד בו צריך לנהוג כל אדם, גם כלפי עבד עברי ואמה עבריה, גם "גר לא תונה" וגם "אלמנה ויתום לא תענון".  חובות הבטיחות ומניעת אסון: "וכי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה",  "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש" ….  וחובת הפיצויים למי שנפגע – "ענוש יענש כאשר ישית עליו".    חובת השומר לשמור על החפצים שהופקדו לשמירתו, וחובת השואל לשמור את מה ששאל: "וכי ישאל איש את רעהו ונשבר, שלם ישלם".  הסדרת הלוואות הכספים :  "ואם כסף תלוה … ולא תהיה לו כנשה" , גם כדי לעזור לנצרכים לסיים את החודש (או את משימתם) וגם כדי להשקיע במשק משגשג.  חובת משפט צדק לכל בני האדם – "לא תטה משפט", לא לטובת העשיר ולא לרעת האביון.  האיסור לקחת שוחד ולקלל ממלאי תפקידים כדי לא לפגוע בסדר הציבורי.

גם הדמוקרטיה נרמזת בפרשה זו: "אחרי רבים להטות", לאמר שהחלטות צריכות להתקבל ברוב קולות של מנהיגי הציבור ושליחיו, שיפעלו בהגינות וביושרה למען שולחיהם, ללא חשש מלחצים וללא מורא מסחטנים (אם כי ביהדות לדורותיה לא היתה דמוקרטיה כמוכר לנו בישראל היום).

כמו שרוב של עשרת הדברות עוסקות במצוות שבין אדם לחברו, וכמו שבפרשת "משפטים" רוב החוקים עוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, כנראה שאנחנו צריכים לשנות את הקביעה מיהו "צדיק" יהודי.  צדיק אינו מי שגדול במצוות שבין אדם למקום.  עלינו לקבוע שנקרא "צדיק" למי שמצטיין במצוות שבין אדם לחברו ופועל לטובת דמוקרטיה שיש בה החלטות של רוב והתחשבות במיעוט.

מתורת עקרונות מצומצמת להלכה הולכת

משה קיבל בסיני תורה המורכבת ממספר רבדים.  החלק העיקרי שניתן בהתגלות לכל העם בהר-סיני הוא "עשרת הדיברות" החקוקות על לוחות האבן, כמתואר בפרשת "יתרו". יש המרחיבים את עיקרי התורה וכוללים בה את פרשת "משפטים", שניתנו למשה בשתי עליותיו להר סיני (שנמשכו שמונים ימים); גם כך התורה-שבכתב קצרה מאד. גם אם מרחיבים עוד קצת וכוללים את ארבעת חומשי התורה הראשונים, עדין זוהי תורת עקרונות מצומצמת, תורה מן השמים שניתנה לישראל על ידי משה רבינו אדון הנביאים.

לפי הרב חיים דוד הלוי, התורה המצומצמת שניתנה למשה בהתגלות בהר-סיני ושאותה הוא מסר לישראל, כוללת "מצוות שהן עקרונות ויסודות, כעין ראשי-פרקים, על פיהם ניתן לבנות צורות חיים שונות בתקופות שונות, שאותן אפשר להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים".  זוהי התורה-שבכתב והיא סגורה וחתומה. משה העביר אותה מפי הגבורה לעם ישראל ככתבה וכלשונה וכך היא תישאר – תורת עקרונות אלוהית נצחית ללא כל שינוי.  מכאן המנהג לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, כאילו אנו שבים ומקבלים עלינו את תורת העקרונות כהווייתה.

ומה עוד ניתן למשה בסיני?

נמסרו לו גם עקרונות התורה-שבעל-פה:  עקרונות לפירוש התורה, שלפיהם ידע כיצד לקיים את המצוות, וכן הראה הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש.  לפי עקרונות הפירוש שניתנו למשה בסיני יכלו מורי הוראה בכל דור להבין דבר מתוך דבר ולהתאים את פרטי יישום העקרונות לסביבתם ולתקופתם.  משה העביר את עקרונות פירוש התורה ויצירת התורה-שבעל-פה לחכמים והם העבירום הלאה במהלך הדורות.  התורה-שבעל-פה היא הבסיס לאורח החיים היהודי שהתפתח במהלך הדורות ובו הלכות רבות שכל אחת מהן תלויה במספר מילים מתוך תורת העקרונות המצומצמת.

כך נוצר המושג "הלכה", אותה הרב חיים דוד הלוי מתאר: "גדר הלכה הוא משורש הלוך, והוראתו דבר שהולך ובא מקדם ועד סוף, דהיינו דבר המקובל בישראל והולך מסיני ועד עתה, או שישראל מתהלכים בו, וזו הדרך המקובלת שילכו בה ישראל". הנחת היסוד היא, שתורה-שבכתב הקדושה נתנה לנו חוקים ומשפטים צדיקים וישרים, מלפני אלפי שנים ואנו נוהגים לפיהם כהלכה עד היום ונמשיך ללכת לאורם עד סוף הדורות. גמישות ההלכה מתבטאת בכך, שקיומם של עקרונות התורה-שבכתב התאפשר משום שניתנה רשות לחכמי ישראל לדורותיהם לחדש חידושי הלכה על פי שינויי הזמנים והמקרים (ליצור את התורה-שבעל-פה).  בזכות גמישותה של ההלכה, עם ישראל יכול ללכת בדרך התורה והמצוות בכל הדורות.

ומהו שאומרים על חידוש "הלכה למשה מסיני"?

גמישות ההלכה היא שאפשרה לעם ישראל להתקיים בימי עצמאות ממלכות ישראל והיא שאפשרה לו לשרוד במהלך נדודיו הארוכים בגלויות. גמישות ההלכה היא שמאפשרת גם כיום לעם היהודי המחדש את עצמאותו במדינת ישראל הריבונית להתמודד עם חידושי המודרנה והטכנולוגיה, ועם בעיות חברתיות שלא התקיימו בכל תקופת הגלות לאחר חורבן בית שני.

כשהפוסקים בישראל מתאימים את עקרונות התורה-שבכתב לתנאי המקום והזמן, הם קובעים הלכה המבוססת על תורה מסיני ומותאמת לפי כללי פירוש התורה שניתנו למשה ליצירת התורה-שבעל-פה.  לכן, תוקף החידוש, או הוראת השעה, מסתמך על, ומתייחס אל, מה שניתן למשה בסיני.  כך יתכן, שבאותו נושא, בזמן אחר ובמקום אחר, תיקבע הלכה שונה על ידי הפוסק המקומי; דברי שניהם יכולים להיות אמת "ואלה ואלה דברי אלוהים חיים" – מסתמכים על התורה (שבכתב) ומותאמים על פי כלליה (של התורה-שבעל-פה), לפי הסמכות שניתנה לפוסקי ישראל.

מי יתן ונמשיך ללכת לאור עקרונות תורת אלוהים הקדושה והמצומצמת ולהאדיר תורה בהלכותיה המותאמות לתנאי הזמן והמקום, בשילוב המסורת והקדמה.

הדרת נשים מבית הקברות ??

בעקבות דיון בקבוצה לפני מספר ימים, ברצוני להציג תמונה קצת יותר רחבה על נשים ובית קברות.
על דרך האמת (לפי הקבלה), יש למנוע מנשים מללכת אחרי מיטת המת, למנוע מהן להיכנס לרחבה שבה נאמרים הספדים על מכובד שמת, ולהזהירן מללכת לבית הקברות במיוחד בימי נידתן. הרב חיים דוד הלוי מציג את המנהגים הקבליים האלה ב"שלחן ערוך מקור חיים השלם" (פרק רפ"ב) שכתב, ובקיצור שלחן ערוך מקור חיים (פרק קמ"ז), ששימש במשך שנים ספר לימוד בבתי הספר הממלכתיים-דתיים. ההדגשה היא שאלו מנהגים קבליים והם מוצגים, לדעתי, במסגרת עקרון הפסיקה שלו "ערכו של מנהג", לפיו חשוב שבני כל העדות יכירו את כל המנהגים, והבוחר/ת ת/יבחר את מנהגו/ה.
לפי תשובות שלו לשאלות אחרות, הוא התנגד לאימוץ מנהגים קבליים על ידי מי שאינו בקיא בקבלה ואינו נוהג ברוב אורחות-חייו כמקובלים. אני מניח שרובנו כיום לא חיים באורח-חיים קבלי ולכן אין עלינו להתנהג לפי הקביעות הנ"ל.
הערה: בסידורים שונים המודפסים בימינו, יש קטעים קבליים רבים. אני בספק אם הקוראים אותם מבינים לעומק את משמעותם הקבלית. רוב הקטעים האלה אינם מופיעים בסידורי "רינת ישראל" וב"סידור ישראלי".
על האיסור לנידה להתפלל בבית קברות הוא אומר "ונכון הוא" (מקור חיים השלם פרק רמ"ג). עם זאת, הוא מזכיר את אשת עובדיה הנביא שהלכה לבית הקברות להתפלל ולבקש מבעלה שנפטר שיסייע לה להציל את יתומיו, בקשתה התקבלה ואלישע הנביא מיודעו הצילם (מפתחות הזוהר, עמ' 49). לכן, גם בנושא תפילת אישה בבית הקברות אין קביעה נחרצת וחד-משמעית והבוחר/ת ת/יבחר.
לפי פסיקות אחרות של הרב חיים דוד הלוי: ההיתר לבת לאמר קדיש וההכרה בכך שנשים מבקרות בבית קברות בהקשר זה (עשה לך רב 5 / ל"ג), ההיתר ללכת בבגדים שחורים להלוויה ובימי האבל (עשה לך רב 1 / מ"ד), וחובת האישה להמשיך לקיים את כל מצוותיה, כולל ביקור בבית כנסת, גם בימי נידתה – שאין טומאת הנידה אלא למקדש ולבעלה בלבד (מקור חיים השלם פרק רמ"ג), הרב חיים דוד הלוי כפוסק עכשווי לא אסר על נשים לבקר בבית קברות, בהלוויה או באזכרה.
ואם אנו כבר באווירה של הכרת השקפות קבליות על נשים, הרי עוד כמה:
• מלאך-המות שוכן בין הנשים (לאו דווקא נידות) בבית הקברות.
• העובר בין שתי נשים נידות (לאו דווקא בבית הקברות) יצרו נכפה עליו.
• אי-הקפדה על הימנעות ממגע עם נידה היא מהגורמים לסילוק שכינה מישראל.
אולי דעות כאלה אותן מטיפים לחרדים קיצוניים, מסבירות את דרישת הקיצוניים להפרדה מוחלטת בין נשים לגברים ואת מאמציהם להדרת נשים בכל מקום אפשרי?

הלוואי שכולנו נקיים תורה ומצוות לפי הכלל "וחי בהם" – לחיים טובים ושוויוניים כאן ועכשיו.

ואהבת לרעך יוצא אתיופיה כמוך

 

 

בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים, יהדות אמריקה האקטיביסטית, במיוחד הסטודנטים ותנועות הנוער, עסקו בשני עניינים שהיו אז על סדר היום היהודי: שחרור יהדות ברית-המועצות וחילוץ ביתא ישראל מאתיופיה.  מטרת הפעילות בארצות הברית היתה להניע את ממשלת ישראל לפעול למען קיבוצי יהודים אלה, ולקרוא לממשל האמריקאי לסייע בחילוצם של היהודים הנצורים.  שיאן של פעילויות אלה היו הפגנות ענק בגבעת הקפיטול בסיסמא:  "שלח את עמי".

חלק מהפעילות החינוכית עם תנועות הנוער והסטודנטים היתה ללמד אותם על קהילת היהודים הפלאשים שחיים באתיופיה ברדיפות מתמידות, שומרים תורה ומצוות, ועורגים להגיע לישראל ולירושלים. אני זוכר פעולה אחת שהכנו, בה שאלנו את החניכים שאלות דומות לאלה שהוצגו בסקר שנערך לאחרונה בישראל.  התשובות לשאלות על ידי רוב מוחלט של החניכים היו חיוביות יותר מאלה שהתקבלו בסקר בישראל.  ראו בהם יהודים, חשבו שמקומם בישראל, היו מוכנים לגור לידם, ללמוד איתם ולארח אותם, היו מוכנים להתחתן איתם.  בעקבות פעולות חינוכיות אלה, הם נרתמו למאמץ החשוב שסייע ליצור את דעת הקהל שתעודד את מבצעי העליה של קהילת "ביתא ישראל" מאתיופיה לישראל.

לאור התוצאות העצובות של הסקר שהתפרסם בישראל, ולאור האפליה בה מרגישים העולים מאתיופיה, חובה עלינו להדגיש בכל הזדמנות שאת הכלל "ואהבת לרעך כמוך", אותו קבע רבי עקיבא ככל הגדול בתורה, חובה להחיל על כל היהודים שהגיעו לישראל והתאזרחו בה, מבלי לשים לב למדינות מוצאם, לצבע עורם ולמבטא שלהם בעברית. במוסדות החינוך חייבים לדבר על כך ולהדגיש "ואהבת לרעך יוצא אתיופיה כמוך", ובשרות הציבורי צריך להחיל אפליה מתקנת לטובת יוצאי אתיופיה.

 

 

הרב י.מ. לאו – דוגמא ל"תופס תורה"

הרב ישראל מאיר לאו הציג נאום למופת, בעצרת הבינלאומית לציון 75 שנים לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו שנערכה ב"יד ושם", ביום לחמישי, בנוכחות מנהיגי עולם מחמישים מדינות.

הרב י.מ. לאו נשא נאום בשפה ברורה ומובנת לכל, בדרכי נועם ובסבר פנים יפות. הוא שילב בדבריו מדרש על "תיבת נח", מהתורה שמוכרת לכל הנוכחים באירוע והמקובלת על היהודים, הנוצרים והמוסלמים, המאמינים בספר הספרים.  אף משפט מדבריו לא נאמר בשפה "המובנת לחוג מקורביו בלבד" ולא ניתן לצטט מנאומו דברים פוגעים "שהוצאו מהקשרם".  הוא הציג מתווה מוסרי לאורו על כל מנהיגי העולם לפעול לזיכרון השואה והגבורה ולהנצחתה. בדבריו הרב י.מ. לאו נתן דוגמא לרב "תופס תורה" כמוהו הרב חיים דוד הלוי דרש מכל הרבנים להיות.

יצוין שהרב י.מ. לאו לא עסק בפוליטיקה בהיותו הרב הראשי לתל-אביב והרב הראשי לישראל. הוא התרחק מהפוליטיקה גם כשסיים את תפקידו כרב הראשי לישראל ולא פרס חסותו על מנהיגי-ציבור.  הוא התמיד לעסוק בענייני הרבנות: עניינים אמוניים, שבת וכשרות במרחב הציבורי ומדד מוסרי לאור מוסר התנ"ך.

הלואי שירבו בישראל רבנים תופסי תורה כאלה, שיתמקדו בהנהגה רוחנית-מוסרית לישראל, וישאירו את העניינים המדיניים-חברתיים למנהיגים הפוליטיקאים הנבחרים על ידי אזרחי ישראל.

משה – אב-טיפוס של מנהיג

הרשימות לכנסת הוגשו ובהנהגת הרשימות אנחנו מוצאים: אחד שלא מבין שמתנות יקרות זה שוחד, אחד שלא מקיים הבטחות, אחד שמתלונן נגד כולם שאינם מקיימים את הצפוי מהם, אחד שמכוון גבוה ולא מצליח להגיע לשם, אחד שלא החליט אם הוא שמאל או ימין….. את שמותיהם תתאימו בעצמכם.

החל מהשבוע , מפרשת "שמות" ועד סיום מחזור התורה הנוכחי, נקרא רבות על משה רבנו ופועלו. משה רבנו הוא האב-טיפוס למנהיג בישראל: גם מנהיג דתי וגם מנהיג ציבור. הרב חיים דוד הלוי למד מהרמב"ם והסביר (עשה לך רב 6, פ"ד)  את התכונות המיוחדות בהן נתברך משה, הנדרשות מכל הראוי לתפוס מנהיגות בישראל:

חוכמה – בעלי חוכמה יודעים יהדות וחוכמות כלליות; נבונים כדי להסיק דבר מתוך דבר; חכמים לקבל את ההחלטה הנכונה ולהסביר אותה בבהירות.

ענווה – מתקשרת להתחשבות ולסובלנות, והיא המידה הנעלה ביותר מכל המידות הטובות..

יראה – אלו שיש יראת ה' בליבם והם מקפידים שלא להתרשל בתפקידם.

שנאת-הממון –איסור שוחד וגזל והימנעות מצבירת הון, העלולים להשפיע לרעה על כל אחד.

אהבת-אמת – שילוב של הכרת האמת והדבקות בה, יחד עם יושר הגינות, קיום הבטחות ורדיפת צדק.

אהבת הבריות – המבוססת על מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" ו"ואהבתם את הגר". מתוך הערכה לכל בני האדם שנבראו בצלם אלוהים מגיעים לאהבת חסד, שהיא עשיית טוב לזולת מתוך הזדהות עם צערו והבנת צרכיו.

מי שניחן במידה מסוימת של כל אחת מהתכונות האלה הוא בעל שם טוב – מנהיג בעל ביטחון עצמי מספיק לעמוד על דעתו ולדרוש מאחרים; בעל אומץ לב וגבורה לעשות את שהוא מאמין בו, אך גם מאופק וצנוע; אדם הנותן דוגמא אישית, עושה את מה שצריך וזוכה בשל כך להערכה, אך נזהר שלא להתגאות ולהתרברב.

מן הראוי שהתכונות האלה ימצאו בכל מנהיג ובעל תפקיד בכיר בישראל: שר ושופט, רב ודיין, ראש- קהילה ומורה, וגם חבר-כנסת. טוב, זה קצת יותר מדי …. אלה היו תכונותיו של משה וקשה מאוד להידמות לאב-טיפוס של מנהיג.  אפשר להתפשר, גם משה התפשר כשמינה מנהיגים לעם ישראל בעצת יתרו.  נאמר שנסכים שלכל אחד ממנהיגינו יהיו רק שלוש מתוך שש התכונות הנ"ל.

כעת, נבדוק איזו רשימת מועמדים שרוצים להנהיג אותנו כחברי כנסת וכשרים מורכבת מאנשים שיש להם לפחות שלוש מתוך התכונות :  חוכמה, ענווה, יראה, שנאת ממון, אהבת אמת, אהבת הבריות, ונצביע עבורם.

ייפוי כח מהחתן ימנע עגינות

קראנו בעיתון (ידיעות אחרונות, , עמ' 2416/1/20) על אישה שקיבלה גט מבית דין פרטי, לאחר עגינות של 15 שנים.

היא התחתנה עם איש שכנראה מעולם לא אהב אותה ולא חשק בה, מפני שאחת הסיבות לפסילת הנישואין שלה היתה שלא קימה עמו יחסי אישות. התחתנה, לא ראתה אושר כלל והמתינה 15 שנים לשחרור.  לצערנו, הגט לא ניתן בבית דין של הרבנות הראשית לישראל, המתיימרת לרכז את כל עייניני הנישואין והגירושין בישראל ולמצוא פתרון לכל הבעיות המתעוררות בהקמת משפחה ובפירוקה, אלא בבית דין פרטי שמצא פתרון ועל כך יישר כוחו.

להמשיך לקרוא ייפוי כח מהחתן ימנע עגינות

לקבל בברכה את העולים בתוקף חוק השבות לכלל ישראל

 

כשכנסת ישראל תיקנה את חוק-השבות כך שגם לכל מי שאביו או סבו היה יהודי יש זכות לעלות לישראל בתוקף חוק השבות ולזכות מיד באזרחות ישראלית, היא יצרה איזון בין מי שנרדף כיהודי לבין מי שיזכה להיות אזרח במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

לצערנו, מזה כמה שנים, ובאופן מכוער בשבוע האחרון, רבנים שהם משרתי ציבור ומקבלי משכורת מהמדינה משמיצים את אלה שעלו לישראל מכח חוק השבות ואינם יהודים לפי ההלכה.

בפרשת השבוע "ויחי" קראנו איך ישראל אבינו, שעל שמו נקראים כלנו, קיבל את בני יוסף (שנולדו לו מאסנת בת פוטי פרע כהן און) כבניו, כלל אותם במקבלי הנחלות בחלוקת הארץ, ואף הנחה לברך בשמם את ילדי ישראל לדורותיהם: "ישמך אלוהים כאפרים וכמנשה". למה יהודי שומר מצוות יברך בשם חצי יהודים (אפרים ומנשה) את ילדיו או נכדיו בערב שבת ולא יקבל חצי יהודים לעם ישראל בסבר פנים יפות ??? אין סיבה לכך חוץ מצרות אופקים בהבנת ההלכה.

אין מצוה בתורה לגייר, משום שכל רב צריך לנהוג על פי הכלל ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" ולקבוע את האופן לגיור בהתאם לזמן ולמקום.

הרב חיים דוד הלוי מלמד אותנו (עשה לך רב 3 / כ"ט) ששתי אמות המידה לקבלת גרים הן: אי כפירה בקב"ה ומדת קיום המצוות לעתיד. מי שהנו מזרע ישראל, עשה מאמץ, עזב את מקום הולדתו ועלה לישראל, עשה זאת בודאי מתוך אהבת מדינת ישראל, מתוך רצון להשתלב בחיי היצירה ותרבות שלה, לבנות ולהיבנות בה. הם מדברים עברית, מחזור השנה שלהם הוא לפי לוח השנה העברי, ילדיהם לומדים בבתי הספר (ומלמדים אותם בבית) על החגים והמועדים, הם משרתים את המדינה ותורמים לשגשוגה, ובודאי משתתפים בהרבה יותר אירועים יהודיים מאשר היו להם בגלותם. לכן, אם אינם כופרים בתורת ה', צריך לקבלם לקהל עם ישראל. קבלתם עדיפה מדחייתם, כי אם לא יגיירום, הם ייטמעו לאט לאט בתוך עם ישראל בגיותם.

ומה על קיום מצוות? כאמור כבר כעת מעצם חייהם והשתלבותם בחברה הישראלית הם מקיימים חלק ממצוות מחזור השנה (כגון סדר פסח, נרות בחנוכה ועוד) והם רוצים מאוד לקיים גם את טקסי מעגל החיים (בר/ת מצוה, חתונה וקבורה) כישראלים.  ובכלל, הם מקיימים מצוות בדומה לרוב מנינו ובנינו של עם ישראל החי במדינת ישראל – חילוניים ושומרי מעט מסורת – שלגבי יהדותם אין כל ספק.

טוב תעשה הממשלה הבאה – לכשתקום – אם תמנה רבנים היודעים להתמודד עם אתגרי היום וחושבים על טובת כלל ישראל בעתיד, שיקימו מערך גיור מקרב ומקל, כדי לצרף את המוני העולים לישראל מתוקף חוק השבות לכלל ישראל. את הרבנים הדבקים ב"חדש אסור מהתורה" ומציגים יהדות זעופה ומרחיקה, נכון להשאיר בישיבותיהם, נתמכים על ידי קהלם.