מחזור השנה בישראל דמוקרטית ויהודית
מחזור השנה העברית מורכב מהחגים והמועדים העבריים לאורך השנה, שהעיקריים שבהם (לפי חשיבותם) הנם:
- שלושה רגלים: סוכות, פסח, שבועות; ושמיני עצרת.
- הימים הנוראים: ראש השנה ויום הכיפורים.
- חנוכה ופורים
- ימי הזיו – בין פסח לעצרת, הכוללים את: יום-העצמאות, יום ירושלים, ימי הזכרון וספירת העומר.
- ימי בין המצרים עד ט' באב
- ט"ו בשבט
ההסבר על החגים והמועדים נמצא בספרי : "דמוקרטית ויהודית – מתווה עכשווי למדינת ישראל, על פי השקפתו של הרב חיים דוד הלוי". בהסברים הושם דגש על פירושים מקוריים ועל ההיבטים החברתיים.
סדר ההסבר על החגים הוא לפי סדרם במחזור השנה.
ראש השנה
על ראש השנה כיום זיכרון תרועה נצטווינו בתורה שנאמר: "בחודש השביעי באחד לחודש שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש"[1] ועוד נאמר: "בחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו".[2] עזרא הסופר הבין את מהות היום כיום תפילה וכיום טוב, כשאמר: "להביא את ספר תורת משה […] ביום אחד לחודש השביעי […] ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות […] כי קדוש היום לאדונו".[3] מהיבט אחר נאמר במשנה: [4] "ארבעה ראשי שנים הם […] באחד בתשרי ראש השה לשנים ולשמיטין ליובלות לנטיעה ולירקות". ובהמשך לזה נאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון […] בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". יום תרועה מקרא קודש, אכילה ושתיה וחשבון נפש – "יום טוב שמח ככל הימים הטובים מלווה בחרדת יום הדין" – זהו האופי הכפול המאפיין את ראש-השנה לדעת הרב ח"ד הלוי, מן התורה, דרך הנביאים והמשנה ובכל הדורות.[5] "וכל ההלכות הדינים והמנהגים טבועים איפוא בחותמת הכפילות הזאת". לאחר חורבן בית המקדש והפסקת עבודת הכוהנים ולאחר שאין עוד נביאים, נשארה רק התפילה לכפרה שתתקבל על ידי הקב"ה.
ישנם מנהגים רבים לאכילת סימנים בסעודה החגיגית של ערב ראש השנה – סימנים לשנה טובה וסימנים לפסק דין טוב, מפני ש"בכל התחלה בסימן טוב יש סיכוי ותקווה להמשכיות מוצלחת וטובה".[6] יש כאלה העושים מאכילת הסימנים "סדר" ממש. אכילת הסימנים צריכה להיות מלווה בברכה על הפרי או הירק הנאכל ופירוט הסמליות שבו. ישנם מנהגים שונים וחילוקי דעות בין פוסקי ההלכה במנהגים השונים. כדרכו, הרב ח"ד הלוי מקבל את המנהגים השונים והסבריהם כפי שהם ואינו משתתף בדיונים על המנהגים השונים; לדעתו, כל דרך שיבחר האדם טובה היא, ובלבד שיכוין האוכל והמסמן את ליבו לשמים. הסדר הנכון לדעתו הוא לברך "המוציא" בתחילה ואז "יקח בידו תמרה ויאמר יהי רצון שיתמו צרותינו וכו' ויברך בורא פרי העץ ויתכוון לפטור פירות אחרים שבשולחן […] ואת הסימנים האחרים אוכל בלא ברכה", אלא בציון סמליותם, "שהלוא הוא בתוך הסעודה". בעקבות אמירת עזרא הסופר על ראש השנה: "אכלו משמנים ושתו ממתקים",[7] הוא מדגיש את המנהג להתענג בראש השנה באכילת "בשר שמן ומיני מתיקה" ושתייה ערבה. כהשלמה וכהדגשה לסימנים טובים שיתחילו בראש השנה וימשכו כל שנה, נהוג "לא לאכול בראש השנה דבר חמוץ" או דברי בוסר.
למרות שראש השנה הוא יום טוב, לא אומרים בו "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". בתפילות מוסיפים קטעים מיוחדים ופיוטים הקשורים לימים הנוראים, וקושרים את ראש השנה כיום הדין ותחילת עשרת ימי תשובה ליום הכיפורים. הרב ח"ד הלוי מדגיש שמשום כבוד הציבור וכדי לא להרחיק באי בית כנסת בימים הנוראים שאין דעתם נוחה ממכירת כיבודים, אין לערוך מכירה פומבית של העליות לתורה והכיבודים האחרים בראש השנה וביום הכיפורים. הוא מזכיר את המנהג "לאחר קריאת התורה לערוך מגבית לטובת מוסדות הקהילה", בהתבסס על דברי עזרא הסופר "ושלחו מתנות לאין נכון לו".[8]
הרב ח"ד הלוי המדגיש שההיבט העיקרי של ראש השנה הוא התפילה, בשונה מהרגלים שלהם יש משמעות היסטורית ומשמעות הקשורה לטבע. הרמז לכך נמצא בתוספת המיוחדת של סדרי מלכויות, זיכרונות ושופרות במוסף לראש השנה,[9] בפסוק: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפי ה' אלהיכם, אני ה' אלהיכם".[10] "ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות; והיו לכם לזכרון זה זכרונות; אני ה' אלוהיכם זה מלכויות". הסדר משתנה משום שצריך "להמליכו עליך תחילה ואחר-כך לבקש רחמים מלפניו בשופר של חירות", כדי להדגיש שתהליך התשובה נובע מבחירתו החופשית ומרצונו של האדם. שלוש ברכות מיוחדות אלה במוסף ראש השנה, המחליפות את ברכת קדושת היום הנהוגה במוספי שבת והימים הטובים האחרים, הותקנו על ידי רב ותכליתן "להחדיר את יסודות האמונה ביום הרת עולם". הברכה הראשונה, מלכויות, מעידה על מציאות ה'; הברכה השנייה, זיכרונות, מעידה על השגחתו בעולמו; והברכה השלישית, שופרות מעידה על "תורה מן השמים". לפי הרב ח"ד הלוי, "הן שלושת היסודות העיקריים עליהם נשענת כל אמונת בית ישראל". בכל אחד מהסדרים האלה יש עשרה פסוקים בנושא הסדר מן התורה, מן הנביאים, מן הכתובים, ולסיום שוב מן התורה וברכה. לדעת הרב ח"ד הלוי, ראוי להוסיף למשמעות השופרות עקרון חשוב נוסף, "האמונה בקיבוץ גלויות ישראל ובחזון המשיחי הנבואי".
המצווה החשובה הגזורה ממצוות היום בתורה היא מצוות שמיעת קול שופר (ולא התקיעה בשופר דווקא), "שאין התרועה עצמה גורמת למיתוק מידת הדין והפיכתה למידת הרחמים, אלא כושר ההתעוררות שמפתח האדם כששומע קול שופר". לכן גם נאמר מייד לאחר תקיעת השופר הראשית "אשרי העם 'יודעי תרועה' – שמבינים מהותה של התרועה שצריכה להביא לידי תשובה". התקיעה נעשית "בשופר של אייל – "זכר לעקידת יצחק, כפוף – שיכופו בני האדם ליבם לקב"ה", ואז הקב"ה יגביר רחמיו עלינו.[11] יש לתת כבוד רב לתקיעת השופר, כמצוותו העיקרית של יום זיכרון התרועה: מברכים עליה "שהחיינו", עומדים בעת תקיעת השופר, ואסור לשוחח או להשמיע קולות בזמן תקיעת השופר. זמנה של תקיעת שופר נקבע ביום ולא בלילה, לאחר קריאת התורה ולפני תפילת מוסף: "התקיעה היא פשוטה, קול חלק", קריאה להתעוררות ולתשומת לב; "השברים הוא גניחה; התרועה קולות קצרים תכופים שהיא יללה". יש ויכוחים רבים מהן התקיעה והתרועה הנכונות, מה סדרן ומשכן, ואפשר לדמותן "ללשון סתרים שלא ידעו מה שכותב אחד לחברו". כדי לפשר בין כל המתווכחים נוצר הנוהג המקובל לתקוע את כל סוגי התקיעות, כדי שלכל הדעות תקוים המצווה, בשמיעת מאה קולות המורכבים מכלל התקיעות. מי שמחויב בשמיעת תקיעת שופר יכול להוציא את האחרים ידי חובתם בתקיעתו. לפי הרב ח"ד הלוי, "חרש, שוטה וקטן פטורים" מטעמיהם הברורים. גם נשים פטורות משום שזו מצווה שהזמן גרמה, אך מי שנוהגת "כנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, תברכנה לעצמן, כך נוהגות האשכנזיות; בנות הספרדים שנהגו לברך, יש להורות להן שימשיכו לברך". הוא מדגיש "שרוב הנשים קבעו מצוה זו עליהן בתורת חיוב", וקובע שלא רק שנשים יכולות לברך על מצוות השופר, אלא הן יכולות גם לתקוע בו.[12]
מנהג מיוחד לראש השנה הוא התשליך:[13] "הולכים לנהר או למקור מים חיים, אומרים 'ותשליך במצולות ים כל חטאתם'"[14] ומנערים את כיסי הבגדים מפירורים שיש בהם, באופן סמלי להתנערות מן החטאים. מעניין לציין שהרב ח"ד הלוי טוען כי "במקומות בהם יש עירוב תקין מקיימים מצוות תשליך תמיד ביום הראשון של ראש השנה גם כשחל בשבת, ובמקום שאין עירוב יעשו ביום שני" של ראש השנה, אם היום הראשון חל בשבת. בנוסף, אם לא מספיקים בראש השנה, "כל עשרת ימי תשובה הוא זמן אמירת 'תשליך'".
ביום ב' של ראש השנה קיימו מנהג קידוש החודש על-ידי עדים, שבו נקבעים תחילת החודש החדש ומספר ימי ראש החודש. אמנם בירושלים, שבה ישב בית הדין המקדש, היה ברור מתי ראש חודש תשרי, אך נשמר המנהג שלא ליפול לספק (אם העדים יגיעו אחרי מנחה של היום הראשון) ומתוך הזדהות עם יהדות התפוצות, שראש השנה יימשך גם בארץ ישראל שני ימים שקדושתם זהה.[15] כדי לומר "שהחיינו" על היום השני של ראש השנה "מניחים פרי חדש על השלחן" (שעוד לא אכלו השנה), ומברכים שהחיינו על הפרי ומתכוונים גם על היום. שאר דיני ערב ראש השנה וסדר התפילות בראש השנה דומים, אלא שקריאת התורה וההפטרה שונים ביום ב' של ראש השנה. אם יום א' של ראש השנה חל בשבת, תוקעים בשופר רק ביום ב' של ראש השנה ובו אומרים שהחיינו על תקיעת השופר.[16]
יום הכיפורים
בערב יום הכיפורים נוהגים "הספרדים לקום באשמורת הלילה לאמר סליחות והתרת נדרים" עוד לפני תפילת שחרית, שכן בערב יום טוב לא אומרים תחנון ולא נופלים על פניהם.[1] נוהגים לעשות כפרות בערב יום הכיפורים. למרות שהרב ח"ד הלוי מוחה נגד מנהג הכפרות על תרנגולות וטוען בנחרצות שיש לבטלו,[2] הוא מזהיר שמי שבכל זאת מקיים אותו "רצוי והגון לשוחטם יום או יומיים קודם יום כיפור", כדי לא ללחוץ על השוחטים בערב יום כיפור ממש "ולהיכשל בנבלות דוקא בערב היום הקדוש". למי שלא יכול לותר על הכפרות, הוא מפציר לקיימו בכפרה על כסף לצדקה. נהוג בערב יום הכיפורים שאדם מפייס את בני משפחתו וחבריו הקרובים, במיוחד אם לא עשה כך במהלך עשרת ימי תשובה, משום "שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו". פיוס חבר או אדם שמבקשים את סליחתו צריך להיעשות פנים אל פנים ובהקדם, כמאמר הזוהר: "כל ימי חיי לא קרה שאדם הרע לי ולא התפייסתי אתו ומחלתי לו, ואם לא יכולתי להתפייס אתו לא עליתי על משכבי עד שמחלתי לו".[3] הוא טוען שעל פגיעה שנעשתה בפומבי, "שליחת מכתב בהצנע לכת ואין איש יודע בכך לא יועיל, וחשוב שיתפרסם שביקש סליחתו". אין חובה לסלוח למי שמבקש סליחה, אך "מידת הענווה היא למחול" למי שמודה על טעותו,[4] "שהרי החוטא לחבירו ולא פייסו באמת ובתמים, הרי שכל עוונותיו לא נמחלו לו, כולל שבין אדם למקום".[5] בכמה מקומות, ביניהם ירושלים, נהוג לשלם את כל חובותיו למוסדות הציבור ואת נדרי התרומה שנדר, גם כדי שיתקבלו תפילותיו ביום-הכיפורים וגם כדי שלא יחשבו לנדרים שהותרו ויתבטלו לאחר יום הכיפורים. נהוג לאכול סעודה מפסקת כל עוד היום גדול, משום הוספה מהחול לקודש. ישנם מקומות רבים שבהם מדליקים נרות בערב יום הכיפורים כמו בכל מקרא קודש, "ונוהגים אף להרבות נרות". נוסף על כך מקובל "ללבוש בגדים לבנים נקיים ולערוך את השולחנות גם בבית וגם בבית הכנסת בכסות נקיה", שאם לא ניתן לכבד את המועד באוכל ושתיה, "יכבדוהו בכסות נקיה".[6]
יום הכיפורים הוא מקרא קודש מן התורה שם נאמר מועדו ויעודו: "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו […] כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם, לפני ה' תטהרו".[7] מצוות העינוי נובעת מכך שזהו יום כפרה, ואף על פי כן "העינוי מוגבל ביותר ואינו אלא בשב ואל תעשה", בדומה להימנעות ממלאכה – "כל מלאכה לא תעשו". בהימנעות מאכילה ושתייה, שאינה קשה לאדם בריא, נמנעת "התעוררות החומר להמשך אחר מחשבת החטא, … בהימנעות מרחיצה, סיכה לבישת סנדל ותשמיש-מטה אין הרגשת עינוי מרובה", כיון שרגילים בהימנעות כזו מעת לעת. מכאן, לפי הרב ח"ד הלוי, "שלא הייתה כוונות התורה לדכא את הגוף לגמרי ביום זה, אלא עיקר המטרה הינה להכשיר את כוחות הנפש להדבקות נאותה בקב"ה ביום הכפרה. עינוי רב יותר, דיכוי החומר וצער הגוף היה מונע מן האדם ריכוז מחשבתו לתפילה ולתחנונים" ביום הכיפורים. בניגוד לקלות היחסית של הימנעות מאכילה, שתייה, וטיפול בגוף ביום הצום, עינוי הנפש קשה יותר "היות וקשה ביותר לענות את עיניו לבל יסתכלו במקום שלא ראוי להסתכל, לענות את אזניו לבל ישמעו דברים שלא צריך לשמעם, לשמור פיו ולשונו לבל ידבר דבר שאין בו משום קרבת האלהים בתפילות ותחנונים". חמשת עינויי הגוף צריכים לסייע בעינוי הנפש שעליו צווינו, "לכלול גוף ונפש יחד להכניעם ביום זה לכפר חטאתם", לגרום להתקרבות לקב"ה.
את הילדים הבריאים מחנכים לצום בהדרגה לפי שעות, החל מגיל 9. ילדים מחויבים בצום מלא משהגיעו למצוות: "בת בגיל שנים-עשרה ויום אחד ובן בגיל שלוש-עשרה ויום אחד". את הילדים הצעירים רצוי להביא לבית הכנסת שיתחנכו לקדושת יום הכיפורים, אך אין לענות אותם וחובה להאכילם בבית הכנסת או בבית.[8] נוסף על כך, "תרופות מותרות לכל חולה", גם למי שחייב בעינויי הגוף. פטור מעינויי הגוף ניתן לנשים הרות, מיניקות ואפילו למפילות, ולחולים. הוא קבע כללים שעל פיהם יש לנהוג כדי לוודא פיקוח נפש לאנשים שאינם במלוא בריאותם, אך הוא מדגיש שמן הראוי "שיתייעצו עם רב מובהק ועם רופא מהימן שיורו לו את הדרך הנכונה", היות ונטיית האנשים לנהוג ביתר צדיקות ממה שמותר להם. את מי שאוכל ביום הכיפורים צריך להאכיל במנות קטנות עם הפרשי זמן ביניהן, "כדי שלא יצטרפו לשיעור". חולה "שנתישבה דעתו" מאכילה מספקת יברך ברכת המזון עם תוספות למקרא קודש כמקובל.
הרב ח"ד הלוי מדגיש על פי התנ"ך, המדרש והזוהר, את כוחו המיוחד של הווידוי הנאמר כמה פעמים במהלך יום הכיפורים:[9] "בהודאת העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו כי גלוי וידוע הכל לפני האל יתברך […] ומתוך הזכרת החטא יזהר ממנו יותר בפעם אחרת". בקיום מצוות הוידוי יש גם משום בקשת פיוס ומחילה וגם "להרבות לנו שכר על דבר שהוא צורך לנו להציל עצמנו מן העושים". מפטירים במנחה של יום כיפור בספר יונה משום המסרים המיוחדים שבו המתאימים מסר של יום הכיפורים:[10] "להדגיש את התשובה בפועל ממעשים רעים בהדגשה מיוחדת על עבירות שבין אדם לחבירו; שהתשובה ניתנה בעיקרה לעם ישראל, אך אינה מוגבלת להם בלבד, וכל החוזרים בתשובה בהיותם יצירי כפיו, מקבלם בתשובה ומרחם עליהם; שאין אפשרות לברוח מלפני ה'; על קדושת חיי כל אדם והחובה להצילו; על אהבת ישראל ממדרגה עליונה עד כדי נכונות להקרבת הנפש עליה כמשה, דוד ויונה".
לפי הרב ח"ד הלוי, מוצאי יום כיפור הוא יום טוב[11] "כי לא היה ברצון הקב"ה להשאיר את עם ישראל תחת רושם החרדה והדין זמן ממושך". הביטוי לכך הוא בסעודה השוברת את הצום שהיא סעודת מצווה גדולה, הנרמזת בסיום תפילת נעילה שם כתוב "אכול בשמחה לחמך", אך בולטת יותר במה שקוראים בהרחבה לאחר סדר העבודה, על "יום טוב שהיה עושה הכהן הגדול לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש,[12] שהייתה שמחה כללית לפחות בירושלים". שארית למנהג זה נשמרה במנהג ירושלים, שהתקבל בחלק מקהילות ישראל, "כששליח ציבור אומר קדיש תתקבל בנעילה, חסידים ואנשי מעשה מקיפים אותו ורוקדים סביבו",[13] וכן במנהג הספרדים בירושלים "ילכו לבית הוריהם והורי רעיותיהם לבקרם ולדרוש בשלומם, וחכמים ילכו לבקר גם את הראשון לציון".
סוכות
סוכות חל ארבעה ימים בלבד לאחר יום הכיפורים, ומהותו עשייה ושמחה – בניגוד ליום הכיפורים, שעיקרו אי-התעסקות בצורכי הגוף והתמקדות בחשבון נפש ובחרדה של יום הדין. הרב ח"ד הלוי מתאר את המעבר המהיר מימי הדין לימי השמחה באבחנה שבין השופר ללולב: "מצוותו של השופר להיות כפוף – שכל כמה שאדם מכופף עצמו בתפילתו ופניו כבושים טוב יותר, ואילו הלולב חייב להיות ישר וזקוף, שכפוף פסול מפני שאינו הדר".[1] לדעתו "נראה כי לא היה ברצון הקב"ה נותן התורה ומקדש עמו ישראל להשאיר את עם ישראל תחת רושם החרדה והדין זמן ממושך. לכן רק ארבעה ימים מבדילים בין יום הכיפורים לסוכות, ורבותינו הקפידו לטשטש ככל האפשר מהר את חרדת יום הדין". כמו כן הוא מסביר כי לחג הסוכות יש גם משמעות עולמית, בשונה מהמשמעות הלאומית של כל החגים האחרים לעם ישראל בלבד:[2] "הסוכה היא סמל לשלום" שעתיד לשרור בין ישראל לעמים ובין כל העמים, "והעמים שלא יכירו בגדולת רעיון השלום העולמי ייענשו קשות". על פי האמור בזכריה,[3] בעתיד שבו ישרור שלום בעולם, כל הגוים יעלו לירושלים "מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות". על פי חכמי האמת, "הקב"ה יבחן את הגויים בזה שיתן להם מצות סוכה", כמבחן להשתלבותם בתהליך הגאולה העולמי.
בתורה כתובות מצוות החג ומהותו: "בחמישה עשר יום לחודש השביעי חג הסכות שבעת ימים, בסכות תשבו שבעת ימים […] למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם ממצרים".[4] הפירוש לישיבה בסוכה ניתן אף הוא באותו קטע בתורה: "באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים".[5] מכאן אנו רואים שטעמו של חג הסוכות כפול:[6] היסטורית, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", זהו זכר לישיבת בני ישראל בסוכות בצאתם ממצרים ולכתם במדבר; בקשר לטבע, "לתת הודאה לשמו בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה", על הטוב המושפע על בני ישראל במולדתם הנראה בבירור בתקופה זו של השנה. שתי הסיבות העיקריות לחג הסוכות קשורות זו בזו ולשתיהן תכלית חינוכית-מוסרית דומה: הושבת בני ישראל בסוכות במדבר נעשתה על ידי הקב"ה כמעשה של חסד מצדו, כמו שהטוב המושפע על בני ישראל באסיף היבולים מבטא את חסדו של הקב"ה לבני ישראל בישיבתם בארצם. בשני המקרים החג מעורר הודיה לקב"ה על מעשיו החסודים וחינוך להכרה שלא בכוחנו בלבד, אלא בסיוע האלוהים, בא עלינו הגמול על מעשינו הטובים. מאותה סיבה חינוכית-מוסרית מחויב כל האזרח והגר לשבת בסוכה:[7] העשירים ובעלי הנחלה, שעוסקים בקיבוץ יבוליהם בשכר הוגן, "זקוקים לכך לבל יאמרו כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"; הגר והעני ישבו בסוכה כתזכורת כי "בסוכות הושבתי את בני ישראל ללא אחוזה ונחלה, ובכל זאת שמחת עולם על ראשם". בעצם, היהודי מעביר את מרכז החיים שלו מביתו לסוכתו: "בחג הסוכות האדם הופך את ביתו לארעי ואת סוכתו לקבע". אך כשם שמביתו הוא יוצא לעסוק במסחר, בביקורים ובצרכי ביתו במהלך כל השנה, כך גם ישיבת הסוכה אינה רציפה אלא משמשת את היושב בה כבסיס ליציאה למשימותיו במהלך החג: "דווקא משום המעבר מביה מרוהט והמרווח לדירת ארעי חסרת נוחיות, נצטוה האדם מישראל להרבות בשמחה" – שמחה על האסיף הטוב שהיה לאדם ושמחה על הטוב שגומל לו האל; "היציאה לסוכה המחדירה לאדם בתת הכרתו את הביטחון האמיתי באלהים, היא שיכולה גם למלא את חדרי לבו שמחה".[8]
הסוכה צריכה להיבנות כחדר ארעי "שצילה מרובה מחמתה". לפי הרב ח"ד הלוי,[9] "רצוי שישראל יבנה סוכה לעצמו", או לפחות יניח את הסכך בעצמו, אך בדיעבד גם סוכה שנבנתה על ידי גוי ועונה לתנאים – כשרה. מי שלא עשה סוכה בערב חג סוכות, עושה סוכה בחולו של מועד. מי שנוסע מביתו לתקופה רצופה בחול המועד או מיד אחרי החג וחשוב לו לפרק את הסכה לפני נסיעתו, "טוב יותר לפרקה לפני נסיעתו".[10] בערב החג עורכים ארוחה חגיגית גדולה בסוכה,[11] "מקדשים על היין מעומד (כמנהג הספרדים), אחר כך מברך 'לישב בסוכה' ומתיישב, ואחר-כך מברך 'שהחיינו'. לפי מנהג האשכנזים, כל הברכות במיושב". בימים שיש בהם קידוש, מברכים על ישיבה בסוכה אחרי הקידוש. בימים שאין בהם קידוש, מברכים על ישיבה בסוכה לפני "המוציא". "אכילה בסוכה בליל יום טוב ראשון חובה" ובשאר הימים רשות היא.
למרות החובה לישב בסוכה, יש מספר רב של פטורים ממצווה זו: נשים פטורות משום שהיא מצווה שהזמן גרמה, אם כי לפי הרב ח"ד הלוי "אם יושבות בסוכה יש להן שכר". גם חולים ומשמשיהם פטורים מישיבה בסוכה, אחים ורופאים בבית חולים, שומרים, שוטרים וחיילים בתפקיד פטורים, אם כי כשאינם במשמרתם צריכים לישב בסוכה. גם שליחי מצווה פטורים,[12] ואפילו מי שכבה לו הנר בסוכה יכול לחזור לביתו. יש מנהגים לפיהם גם חתן ושושביניו פטורים מישיבה בסוכה במשך כל ימי המשתה, אך יש שדווקא מקימים סוכה גדולה להכיל את כל משתתפי השמחה בסוכתם. עם זאת, סעודת ברית מילה וחגיגת שמחה עם היולדת חייבים להיערך בסוכה.
מצוה חשובה נוספת מן התורה היא נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל; ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים".[13] לפי הרב ח"ד הלוי, "מצוה זו קשורה להיבט הקשר לטבע שמאפיין את חג הסוכות כחג טבע המוגדר בתורה כזמן שמחה על תבואות גורן ויקב".[14] ישנם פירושים רבים למצווה ולבחירת ארבעה מינים אלה דווקא, ומתוך דבריו אציין שניים שהדגיש:[15] המשילום לישראל: "מה אתרוג זה יש בו טעם וריח כך ישראל יש בהם בני תורה ומעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה תמרה זו יש בה טעם ואין בה ריח כך ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך ישראל יש בהם שאין בהם תורה ולא מעשים טובים. אמר הקב"ה יקשרו כולם אגודה אחת". דימוי ארבעת המינים לאדם: "שדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין והערבה לפה, והאתרוג דומה ללב".
פרטי ההלכות של כל אחד מארבעת המינים רבו מאוד כנראה כדי להקפיד על הידור המצווה והשמחה שתתלוה להידור זה. גם הרב ח"ד הלוי הביא את עיקרי המצוות בלבד ב-29 הלכות,[16] ומפנה ל-76 סעיפים המפרטים את הלכות ארבעת המינים שפירט בעל ה"שדי חמד".[17] "ידועה המחלוקת בין גדולי הפוסקים בדין אתרוג מורכב ודעת רוב הפוסקים לפסול אתרוג מורכב". אתרוג מורכב זול יותר ויש קשי-יום שמסתפקים באתרוג מורכב. לדעת הרב ח"ד הלוי, מסורת הספרדים וכן לדעת רוב הפוסקים, האתרוג הבלתי מורכב הוא המהודר יותר, אך הוא מתיר לברך גם על אתרוג מורכב.[18] היות שנטילת לולב בסוכות רומזת להתאחדות לב כל ישראל לאביהם שבשמים ולהעלאת זיכרונם לפניו, ובזה גם הנשים שייכות, הוא טוען שבכל תפוצות ישראל התפשט המנהג "שנשים נהגו ליטול לולב ולברך ואין למחות בהן (ממש כמו שכתבנו בדין תקיעת שופר) וכך שמענו מגדולי הפוסקים"; זהו גם מנהג בירושלים בה "גדולי הרבנים הספרדים נתנו לנשותיהם לולב ובירכו" – וכך נכון להמשיך.[19]
את המנהג לנענע את ארבעת המינים כשנוטלים אותם בחג הסוכות שהוא "זמן הדין על המים", הוא משווה למצוות הנפת לחם הביכורים על המזבח "בשבועות שבו נידונים על פירות האילן", ולמצוות הנפת העומר על המזבח "בפסח שבו נידונין על התבואה,[20] שבזכות האמונה והרהורי התשובה שמתנוצצים באותה שעה נעצרים רוחות וטללים רעים".[21] על מנהג הושענות וחיבוט הערבות הוא אומר שמקורו במנהג הנביאים, שהיו באים לבית המקדש בכל אחד מימי הסוכות "מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן ואומרים 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'".[22] ממנהג ניסוך המים על גבי המזבח, שסימל את הבקשה לגשמים עם תחילת הסתיו,[23] נשאר לנו מנהג שמחת בית השואבה.
אם נצרף את מנהגי בית המקדש בסוכות להקיף את המזבח ולחבט בערבות ולנסוך מים על המזבח, תתקבל תמונה שלמה לפיה בשלהי "ימי הדין, מקיפים את המזבח כל יום פעם, וביום השביעי שבע פעמים בתפילת אנא ה' הושיע נא, מנסכים מים בכל יום על גבי המזבח, נוטלים בכל יום ערבי נחל, ובכל הלילה מרבים בשמחה". בלשון ימינו אומר, שהיה בבית המקדש ממש הפנינג: "החליל מכה ומנגנים בכינור, בנבלים ובמצלתיים, וכל אחד מנגן בכלי שיר שידע לנגן בו, או שר בפיו, ורוקדין, ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכדין, כל אחד כמה שיודע דברי שירות ותשבחות". שמחה גדולה לא כמבקשי טוב, אלא כמי שכבר זכו לכל טוב. בשמחה זו השתתפו כל האומה, "עמי הארץ יחד עם גדולי חכמי ישראל, הסנהדרין, החסידים והזקנים". לכן נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". כדרך שהיו שמחים בלילות חול המועד בבית המקדש, "מצוה להרבות שמחה בבתי כנסיות בזמן הזה ובזה נהיה בטוחים להיות שרויים בשמחה כל השנה, ואם יהיה עגום ואבל בחג, יהיה כן גם בשאר ימות השנה".
שמיני עצרת
שמיני עצרת חל לאחר שבעת ימי סוכות, אך לפי הרב ח"ד הלוי "ברור הוא שאינו המשך לחג הסוכות". התימוכין לכך מן התורה שנאמר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".[1] ארבעה תימוכין לכך מן התלמוד שמפרש את המקרא: (1) "אומרים זמן (מברכים שהחיינו)"; (2) הקריבו בו פר אחד, "כל ימי החג מקרבים פרים הרבה ומתמעטים והולכים אחד ליום עד שביעי שהקריבו בו שבעה פרים ובשמיני פר אחד "; (3) על הקרבנות בסוכות "כתוב כמשפטם" ועל הקרבן "יום השמיני נאמר כמשפט"; (4) "שנאמר ביום השמיני ולא וביום הרביעי וביום החמישי ולא עשאו מוסף על הראשונים".[2]
לשמיני עצרת אין משמעות הקשורה לעונות השנה כלשאר המועדים, וגם לא משמעות הקשורה לחומר כמו לשאר המועדים. כשם ש"שבועות הוא השלמה לחג המצות זמן חירותינו (החומרי) על ידי מתן התורה (הרוחני), כך שמיני-עצרת (הרוחני) הוא השלמה לסוכות (החומרי) ". כמו חג סוכות, גם לשמיני עצרת יש משמעות רוחנית עולמית,[3] אך היא טהורה – "חג מתן תורה לעתיד לבוא – ונקרא בשם שמחת-תורה, ובו מסיימים ומתחילים ישראל את קריאת התורה". התגברות השמחה עם התורה היא המסמלת את "הבטחת העתיד לגאולת ישראל השלימה בהתגברות הרוח שבשמחת התורה לעתיד לבוא", תהליך הגאולה של ישראל המתפתח לתהליך גאולה עולמי.
הביטוי החיצוני לשמחתנו עם התורה מובע בהקפות שעושים אחרי תפילת ערבית בערב שמחת תורה ואחרי שחרית ביום שמחת תורה ברוב הדר, שירה וריקודים.[4] רווח גם המנהג לעשות הקפות שניות לאחר תפילת ערבית במוצאי שמחת תורה, ברוב פאר והדר ובתהלוכות בחוצות הערים. הרב ח"ד הלוי מסביר במידה מסוימת את מנהג ההקפות, אם כי לדבריו מנהג זה מוסבר במלואו בתורת הנסתר באופן שקשה לנו להבין.[5] ההקפות הראשונות נזכרות כשיהושע ציווה "להקיף את העיר בכל יום פעם אחת ובשבת שבע פעמים". מכאן כנראה בא המנהג להקיף את המזבח בבית המקדש עם ארבעת המינים בסוכות. מכאן נובע כנראה גם מנהג הקפות בשמחת תורה עם ספרי התורה. השמחה, הריקודים והתפילות עוזרים לנו לגשר על מה שאינינו מבינים כדי "להגדיל השפעת יראת ה' טהורה על המתפללים".[6] עניין מיוחד נוסף בתפילות שמחת תורה, החלה בשמיני עצרת, הוא המנהג "לכבד עוסקי ציבור וחכמים בסיום ובהתחלת התורה" וכן "המנהג הקדום שכל ישראל עולים לתורה לקראת סיומה, כדי לקרבם לתורה".[7] בהמשך לניסוך המים ולשמחת בית השואבה במהלך סוכות, בשמיני עצרת מברכים על הגשם וכך מתפללים תפילת הגשם מיום זה ועד סוף החורף (יום ראשון של פסח).[8]
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילן,[1] שהוא לענין מעשר פירות, שאין מעשרים מהפירות שחנטו קודם שבט (ששייכים לשנת המעשר הקודמת), אלא על אלה שחנטו לאחר שבט. ראש השנה לאילנות נקבע בט"ו בשבט היות שכבר עברו רוב ימות הגשמים בשנה, ומעתה פירות האילן חונטים; נמצא אפוא שראש השנה לאילן נקבע בזמן חניטת הפירות החדשים. כיוון שזהו יום חגיגי שקשור לטבע שבארץ ישראל, ופירות האילן הן גוף הארץ ממש, הוא זכה להתקדש בתודעת האומה יותר מראשי השנה המוזכרים האחרים. בליל ראש השנה לאילנות נהגו רוב תפוצות ישראל לסדר שלחן מכל פירות האילן ופירות הארץ וכל אחד מברך על פרי אחד שמתאים לו, ואומר קטעים בשבחו של אותו פרי, בצירוף אמירת פסוקים מהתנ"ך, פרקי משנה וקטעים מהזוהר השייכים לכל פרי.[2] הרב חיים דוד הלוי עודד מאוד מנהג זה כעדות נאמנה לקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, וציין שהוא עצמו הקפיד על קיום המנהג היפה הזה.
עבור הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה ט"ו בשבט מועד בו ציינו את הקשר האמיץ בין עם ישראל לארצו. זאב יעבץ, שהיה מחנך ומנהל בית ספר, יצא בט"ו בשבט שנת תר"ן – 1890 עם תלמידיו לנטיעת עצים במושבה זיכרון יעקב. בט"ו בשבט בשנת 1898 נטע בנימין זאב הרצל ברוש בארזה, בדרך לירושלים. בשנת 1908 , הכריזה הסתדרות המורים והגננות בארץ ישראל על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מנהג הנטיעות התקבל בכל מוסדות החינוך העבריים ומתקיים עד היום.
קרא עודתמונות מסדר ט"ו בשבט
פורים
על ימי פורים נאמר "שלא יעברו מתוך היהודים לעולם וזכרם לא יסוף מזרעם".[1] לזכות כזו זכו ימי פורים משום שהיהודים בדור פורים צדיקים היו ולא נמצא בהם עוון אשר חטא, וכי לא בחטאם נגזרה עליהם גזירת השמד. לפי הרב חיים דוד הלוי, ימי פורים יהיו קיימים לעולם, גם כאשר חלק ממועדי הלוח העברי ישנו את משמעותם,[2] משום שגדולת ימי פורים נובעת ממהות הנס שנעשה לישראל באותם ימים. כל עם ישראל היו מרוכזים פיזית במלכות אחשורוש, ואם גזירת השמד של המן היתה יוצאת אל הפועל, היתה נשקפת סכנת השמדה פיזית מלאה לעם ישראל. לכן באחרית הימים, ימי פורים יוסיפו לשמור על חשיבותם כזכרון לנס שהיה כה גדול, לעומת ימי הזכרון האחרים שהם זכר ליציאת מצרים שיתמעטו בערכם ויאבדו מחשיבותם.[3]
היותו של עם ישראל המפוזר בגלות עודד את המן להשמידם בפקודת המלך אחשוורוש, כשאמר: "עם-אחד מפוזר ומפורד בין העמים […] ולמלך אין-שווה להניחם".[4] לכן, פעולתה הראשונה של אסתר בטיפולה במשבר הפורים הייתה מאמרה למרדכי: "לך כנוס את היהודים",[5] בחינת תיקון מידי לקטרוג הפירוד שהפיץ המן. כשבעם ישראל יש שנאת חינם ופירוד לבבות, הם פגיעים וגם ידו של הקב"ה תקצר מלהושיעם. כשיהודים מאוחדים וחיים בשלום – תשרה עליהם שכינה ותתקבל תשובתם, והם יוושעו על ידי הקב"ה.[6] כך גם נכזבה תוכניתו של המן ואמירתו שהם נפרדים, ולא היה בכוחו של משהו להרע להם.
קריאת מגילת אסתר ברב עם הדרת מלך היא מהמצוות העיקריות של פורים.[7] את המגילה קוראים פעמיים: בערב פורים וביום פורים (אפשר כל היום). לדעת הרב ח"ד הלוי, הכל חייבים בקריאת מגילה: אנשים נשים וגרים. מנהג טוב הוא להביא את הקטנים לשמוע מגילה (בבית הכנסת). אישה יכולה לקרוא במגילה כשרה ותברך עליה. האשכנזיות מברכות "לשמוע מקרא מגילה", כי לשיטת חכמי אשכנז היא אינה מחויבת במצווה שהזמן גרמה, והספרדיות מברכות "על מקרא מגילה" כיוון שלשיטת חכמי ספרד אישה חייבת לקרוא מגילה. גם אם איש קורא בפני נשים, על הנשים לברך על מקרא מגילה כדרך עדתן. מספר קוראים יכולים להתחלק בקריאת המגילה, ובכל מקום שירצו להפסיק ולהעמיד קורא אחר רשאים .[8] ראוי להדגיש שיוצאים ידי קריאת מגילה אם שומעים אותה בחי (לא ברדיו).
בנוסף למקרא מגילה בערב פורים וביום פורים, קוראים בפורים בתורה את "פרשת עמלק" ומוסיפים בו "על הנסים" בתפילת עמידה ובברכת המזון,[9] אך לא קוראים הלל בפורים בגלל ריבוי הרוגים מידי ישראל בימי פורים המקוריים.
קרא עוד
הרב ח"ד הלוי מקבל את מנהג התחפושות בפורים ללא כל הסתיגות: מה שנהגו ללבוש מסכות בפורים וגבר לובש שמלת אישה ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון.[14]
נהוג לערוך סעודת מצווה נאה ביום פורים עצמו, שיאכל בשר וישתה יין עד שיירדם בשכרותו, שבמשתה כזה יש משום תזכורת לשמחת היהודים על הצלתם.[15] המצווה לשמוח ולערוך סעודה גדולה ומשתה בפורים נובעים מכך שבתקופת נס פורים העם היה מאוחד, ולכן השמחה הייתה גדולה בכל קהילות ישראל בימים ההם, וכך צריך להיות גם בזמן הזה – גם אחדות העם וגם שמחה.[16] לכן מצווה לשלוח מנות לחברים ולתת מתנות לאביונים כדי לשמחם בפורים. המינימום הוא לשלוח שני מיני אוכל במשלוח מנות, לשני אנשים לפחות, ולתת לפחות שתי מתנות לשני עניים. לדעתו מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים, ליתומים, לאלמנות, ולגר, מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, משום שאין שמחה גדולה ומפוארת יותר מלשמח לב הנצרכים. מן הראוי שיהיה משלוח המנות לפי ערך השולח – העשיר ישלח מתנות הדורות יותר כדי לצאת ידי חובתו. לדעת הרב ח"ד הלוי, במשלוח מנות בין אנשים בוגרים בודדים ראוי שאיש ישלח לאיש ואישה תשלח לאישה, כדי למנוע אי-הבנות במסר המתלווה למשלוח מנות בין איש פנוי לאישה פנויה. הוא רואה ערך רב בקיום מצוות משלוח מנות בין ילדים בבית הספר כדי לחנכם לקיום המצווה. בין ילדים אין חשש לאי-הבנות ואין מניעה שבת תשלח לבן ובן ישלח לבת.[17]
למרות שמשלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים הן מצוות, אין מברכים על מצוות אלה. הרב ח"ד הלוי מסביר שלא תיקנו עליהם ברכה משום שהם דבר הנהוג בכל יום, שהרי גם בשבת וביום טוב ובהזדמנויות חגיגיות אחרות עורכים סעודות מצוה ומביאים מתנות אוכל לחברים.[18] יחד עם זאת, כשמברכים ברכת "שהחיינו" על מקרא מגילה, ואז מכונים גם למצוות פורים האחרות: משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים. היות שפורים הוא יום שמחה, מותר להתחתן בו ולערוך בו פדיון הבן.[19]
קרא עוד
פסח
בתורה יש תיאור של פסח יציאת מצרים,[1] שהוא אירוע שנמשך מתחילת חודש ניסן, עובר ביציאת בני ישראל ממצרים באמצע החודש בלילה שבין י"ד לט"ו בניסן, ועד שחיל פרעה טבע בים לאחר מרדף אחריהם שנמשך שבוע ימים. בי"ד בניסן הוקרב זבח הפסח ונאכל בלילה על מצות ומרורים. זהו היום היחיד במהלך יציאת מצרים שבו נאסר לאכול חמץ. חג זה לא התקיים מאז חרב בית המקדש, אך השפעתו ניכרת בכך "שבערב פסח נאסר בעשית מלאכה".[2]
מה שאנו מקיימים מאז ולדורות עולם הוא חג המצות, כאמור: "ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו […] ביום הראשון מקרא קודש […] ביום השביעי מקרא קודש".[3] ההיבט המייחד את פסח הוא איסור חמץ, המודגש במצוות עשה אחת: "תשביתו שאור מבתיכם";[4] ובארבע מצוות לא תעשה: "שאור לא ימצא בבתיכם",[5] "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך",[6] "לא יאכל חמץ",[7] "כל מחמצת לא תאכלו".[8] לפי הרב ח"ד הלוי, יש כאן שני היבטים משלימים: "מצות אכילת מצה ומניעת אכילת חמץ ומציאותו".הטעם למצוות אכילת מצות ולאי-אכילת חמץ שבעה ימים מוסבר בתורה: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים",[9] שהרי בני ישראל נחפזו לצאת ממצרים באמצע הלילה ולכן אפו אפייה מהירה של מצות ולא לחם חמץ רגיל.[10] סיבה נוספת היא "להזכיר את חיי העוני שחיו אבותינו במצרים". אמנם מקובל שהחיוב מהתורה לאכול מצה רק ביום הראשון של פסח, ואכן יש כאלה שבשאר ימי הפסח נמנעים מאכילת חמץ אך לא אוכלים מצה, אך לפי הרב ח"ד הלוי "המנהג לא לאכול מצה כל שבעת ימי פסח אינו מנהג טוב, כי יש מצווה באכילת מצה כל שבעת ימי החג אף שאין בו חיוב". כמו כן, לדעתו "לא טוב לבטל מצוות פת בסעודת שבת ויום טוב".[11] מחמש המצוות הקשורות באיסור חמץ בפסח נובעים מספר רב של הלכות ומנהגים שעיקרם: בדיקת חמץ וביעורו, מכירת חמץ, מאכלים אסורים ומותרים והגעלת כלים. להלן הרחבה עליהם.
קרא עודליל הסדר
ליל הסדר מלא מצוות כרימון מן התורה ומרבנן, ומנהגים קדושים ונפלאים שלדעת הרב ח"ד הלוי יש להם חלק חשוב מאוד בשמירת עם ישראל במהלך כל תהפוכות קורותיו בהיסטוריה. ליל הסדר הוא אחד מאותם אירועים שרוב היהודים מתאמצים לקיים בדרך זו או אחרת, ועל ידי פעולות אלה יישארו כלל היהודים חלק מהעם: "על ידי מכלול המצוות שבתורה זוכים ישראל לזכות שלימה, מלאה ומקיפה. יחידי הסגולה מקיימי כל המצוות אשר ניתן לקיימם בשלימותם ודקדוקם זוכים לטוב להם בעולם הזה ולעולם הבא. גם אלה העושים את כל אשר ביכלתם לעשות בלבד, גם הם זוכים כמידת עשיתם לפחות. ואלה אשר התרחקו מדרך התורה וקיום מצוותיה יזכו שנראה בשמחתם. ולא ידח מהם נדח, שגם הרחוקים ביותר ישתתפו בעצמם בפעולה של השארות קיום האומה על ידי קיום מספר מצוות בשנה.[22] בליל חמשה עשר בניסן, יושב לו כל אדם מישראל, מקצה העולם ועד קצהו, מסבים הם אל שלחן הסדר, ומה המצוה המרכזית בערב גדול זה, פשוטה ביותר, סיפורים על יציאת מצרים מלווים באכילת מצה ומרור. את עיקר מצוות היום שהם סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה ומרור". שמא כל פרט היושב אל שלחן ה סדר ומקיים מצוות אלה מבין ותופס "את כל עומק משמעות המעשה אשר הוא עושה? ודאי שלא. אלא בעצם המעשה, בעצם השיתוף הפיסי-לאומי הגדול בשעה זאת האחת לכל בית ישראל, נוצר המלט המופלא המאחד את כלל האומה ומחזיק את היחידים במסגרת הלאומית".[23]
סיפור יציאת מצרים וקיום המנהגים העיקריים שסביב סעודת ערב פסח נעשה על פי ההגדה של פסח. מקור השם הגדה של פסח הוא במצווה "והגדת לבנך", וסיפרת לו את סיפור יציאת מצרים: "מה שעשה לנו ה' ומה שעשו לנו המצרים, בתוספת תשבחות והודאות על הניסים ועל כל הטוב שגמלנו" במהלך יציאת מצרים.[24] שיטת ספור יציאת מצרים והעיסוק בהלכות הפסח, המשולב בדיון ביציאת מצרים, הם באמצעות שאלות ותשובות, כדי שהמסובים כולם יעסקו בסיפור יציאת מצרים בהרחבה ויבינו את הנאמר: "כאשר מציג שאלות מתעורר הוא לשים הדברים על ליבו" וגם כלפי כל המשתתפים בסדר, במיוחד הילדים, "בדרך של שאלה ותשובה הדברים ישפיעו על נפש האדם היטב".[25]
עיקר המצווה בליל הסדר הוא אכילת זבח הפסח על מצות ומרורים.[26] לפי הרב ח"ד הלוי, זבח הפסח אינו בר ביצוע בזמננו: "החיוב הברור והפשוט לאכילת מצה, הוא בליל חמישה עשר בניסן והיא מצות עשה מן התורה: בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות". לגבי יתר הימים יש ויכוח אם אכילת מצה בימים אלה היא רשות או חובה, והרב ח"ד הלוי קובע ש"כל מצה הנאכלת בשבעת הימים אינה חובה כפי שבערב" ליל הסדר.[27] "מצוות אכילת מרור גם היא מן התורה", אלא שהוא קשור לאכילת זבח הפסח: "עתה שחרב מקדש ואין קרבן-פסח, אין חיובה אלא מדברי חכמים". טעם אכילת מרור מוסבר בגמרא: "על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". למרות שיש חמישה סוגי ירק המכונים מרור,[28] המובחר שבהם הוא החסה (המכונה גם חזרת), לפי הרב ח"ד הלוי:[29] "חסה – משום שחס הקב"ה עלינו" והוציאנו ממצרים, או בהסבר אחר על חסה כמשל למצרים: "תחילתו רך (העלים) וסופו קשה ומר (הקלח)". לדעתי, הדגשה זו של מרירות הגולה מתאימה להתנגדות העזה של הרב ח"ד לוי לישיבה בגולה בכלל. אכילת החרוסת "מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים".[30]
שתיית ארבע כוסות היא כנגד ארבע לשונות גאולה הקשורות ביציאת מצרים,[31] שהיא ההסבר המועדף על הרב ח"ד הלוי מתוך שלל ההסברים לארבע הכוסות: "'והוצאתי' אתכם מתחת סבלות מצרים, 'והצלתי' אתכם מעבדותם, 'וגאלתי' אתכם מצוררים בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, 'ולקחתי' אתכם לי לעם". הוא מוסיף שלשרשרת המעשים הגדולים האלה חסרה חוליה חשובה מאוד להשלמת התהליך, היא הכניסה לארץ, שהלא אחרי ארבע לשונות גאולה נאמר "'והבאתי' אתכם אל הארץ". לכן יש הקובעים "טעמה של כוס חמישית לכלול גם את גאולת הארץ". עם זאת, "הכוס החמישית[32] אין היא חובה כמו ארבע הכוסות" האחרות. אפשר לגמור עליה את ההלל, היא יכולה להיות מלווה בקטע קריאה במהלך ההלל הגדול (כמנהג רבי טרפון), או הכוס החמישית שמוזגים לאליהו.
שביעי של פסח
שביעי של פסח הוא מועד לציון אמונתם של בני ישראל בקב"ה.[33] למרות שרבותינו רוצים לתאר את בני ישראל כמאמינים בני מאמינים, הרי שרק כשעמדו בני ישראל "על שפת הים וראו את היד הגדולה ואת נפלאות ה'" – שטיבע את המצרים לאחר שקרע להם את הים, "נתחזקה בהם אמונתם הראשונה ולא פסקה לעולם, כנאמר: 'ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו'.[34] שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, כנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'".[35] לפיכך, לפי הרב ח"ד הלוי, "אין יום מוכשר בשנה לעורר רגשות אמונה בה' ובנביאיו כמו שביעי של פסח, ביחוד בשעת קריאת שירת הים" בתורה הוא מודע לכך שאמונה לא מחזיקה זמן רב וצריך לעורה לעיתים קרובות: "שילוב האמונה הנשגבה בקב"ה והשירה הנובעת מאמונה זו, היא המסר המיוחד שצריך ללמוד בכל שביעי של פסח גם בדורנו – אמונה בה' המלווה בשירה,[36] כפי שנאמר בתהילים: 'ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו'".[37] הוא מדגיש שזוהי גם הסיבה "ל'חג האמונה' (המימונה) הנחוג על ידי יוצאי צפון אפריקה" ביום האחרון של פסח.[38]
המסר העיקרי של פסח
המסר העיקרי של פסח, הנלמד מהעיסוק בהישמרות מחמץ, מאכילת מצה, מריבוי הלכות הפסח ומנהגיו, הוא החירות. בסיום החלק הראשון של ההגדה נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כאילו הוא יצא מעבדות לחירות. לדעת הרב ח"ד הלוי, היציאה האמיתית מעבדות לחירות מודגשת פעם בשנה בפסח, אך זהו "תהליך שהולך ומתמשך עד עצם היום הזה".[39] מסיפור יציאת מצרים, מטענת עם ישראל כלפי משה על שהוציא אותם ממצרים למדבר,[40] ומהחלטת הקב"ה להנחות את עם ישראל בדרך הארוכה לארץ כנען כדי שיחדלו ממנהגי עבדים, ברור שהיציאה מעבדות לחירות היא תהליך קשה. "נפשם של ישראל היתה שפלה מכח עבדותם". העבד עסוק בענייניו הבסיסיים בלבד, ואוהב את אדוניו משום שהאדון דואג לקיום צרכיו המיידיים. את כל אשר עליו לעשות אדונו מורה לו, בלא שהעבד יצטרך להיות אחראי למעשיו, "וכל חובותיו מצטמצמים בביצוע העבודה המוטלת עליו". עם ישראל היה מאוהב במצרים משם ששם ניתן מענה לצרכי החיים הבסיסיים שלו, הוא חסה בצילה של מעצמה עולמית גדולה והשתתף בתרבות המצרית שכללה עבודה זרה. לעומת זאת, "העצמאות מטילה על האדם אחריות רבה – לכלכל ולפרנס את עצמו ובני ביתו, לבנות את ביתו ולנהל את כל אורחות חייו העצמאיים". לכן, תהליך היציאה מעבדות לחירות לא היה מאורע חד-פעמי ביציאת מצרים, אלא הולך ונמשך עד עצם היום הזה: "כל אדם מישראל בכל דור ודור חייב לבדוק באיזו מדה השתחרר לגמרי מעבדות, לא רק מעבדות לזולתו או לאדונו, אלא מעבדות ליצריו שלו". כלומר, יש לבדוק באיזו מידה הוא אכן אחראי לגורלו ודואג לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים, "אם הגיע לדרגת בן חורין אמיתי". לדעת הרב ח"ד הלוי, "היציאה ממצרים הייתה פיזית והחירות האמיתית הושגה במתן-תורה", כנדרש:[41] "והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כלומר, בן חורין הוא לא זה המקיים את כל המצוות לפרטיהן (שאז הוא לא באמת אדון למעשיו), ויש גם "תלמידי חכמים העוסקים בתורה ואינם בני חורין", ולא זה שעושה את כל העולה על רוחו (שאז הוא עבד ליצריו), אלא זה "העוסק בתורה".לדעת הרב ח"ד הלוי, "רק אלה העוסקים בתורה בכל נפשם ומאודם וגדולה בקרבם אהבת התורה, שום מאורע קשה בחיים, גם עוני וגם שיכול בנים, אינו שובר את רוחם". בן חורין מתוך העיסוק בתורה אינו מתייחס בחרדה "למאורעות רעים ולמקרי הזמן, אינו נמשך לתאוות החומר ופחד המוות סר ממנו". לכן, על כל אדם לבדוק לפחות פעם בשנה בפסח עד כמה הוא אכן משוחרר מתאוות החומר ומסיפוק היצרים בלבד, ועד כמה הוא מפנים באמת את המסרים הרוחניים מלימוד התורה הגורמים לו להיות בן-חורין.
קרא עוד
זיכרון השואה והגבורה
זיכרון השואה והגבורה של היהודים במלחמת העולם השנייה מצוין בישראל בשני ימי זיכרון, שאת ההבדל ביניהם הסביר הרב ח"ד הלוי כך:[1] "יום עשרה בטבת נקבע על-ידי הרבנות הראשית בישראל ליום הקדיש הכללי לכל אלה אשר שיכלו בני משפחה בשואה ורובם אינם יודעים את יום המיתה בבירור", כדי שלקרוביהם יהיה מועד לומר עליהם קדיש מדי שנה ולקיים לכבודם מנהגי "יארצייט". ואילו "היום בו כל עמנו מבכה את היהודים שאבדו בשואה ואת גילויי הגבורה שנחזו, הוא יום הזכרון לשואה ולגבורה שנקבע על-ידי ממשלת ישראל ליום כ"ז בניסן שאינו יום קדיש.[2] כל מי ששיכל קרוב ואינו יודע את יום מותו, בין ספרדי בין אשכנזי, יאמר עליו קדיש בעשרה בטבת, וכל בית ישראל, ללא שום הבדל מוצא, יעלו את זכר חללי השואה ביום כ"ז בניסן". לדעת הרב ח"ד הלוי, עמידת דום לדקה לזכרם של חללי השואה בעת צפירת הזיכרון לזכר השואה היא מנהג שנקבע במדינה ונכון לנהוג כך,[3] גם לתלמידי ישיבה וגם בתוך הישיבה. הוא הדגיש שמכיוון שנוהגים כך במדינתו, כוונתו של הנמנע מלנהוג כמקובל תתפרש באופן לא נכון, כמי שלא מקבל את מנהגי המדינה ולא רוחש כבוד לחללי השואה.
בהקשר של יום השואה, הרב ח"ד הלוי מדגיש את נחיצות ריכוז היהודים בארץ ישראל, באומרו כי "אילו הייתה מדינת ישראל קיימת בשנת ת"ש (1940), רק מדינה אחת בעולם היתה מוכנה לפתוח אז את שעריה לכל יהודי נרדף, רק מדינת ישראל". אז אולי הייתה השואה נמנעת, או שממדיה היו מצומצמים יותר.[4] מכאן, לצד זיכרון הקרבנות, יש ללמוד את חשיבות קיומה של מדינת ישראל העצמאית לכלל עם ישראל. הוא מיצר כי כאז כן עתה – רבים מבני ישראל בוחרים להישאר עדיין בגולה, "באותן מדינות 'נאורות' שנעלו אז את דלתיהם בפני המובלים לטבח", ומתמהמהים מלעלות למדינת ישראל. תהליך הגאולה "בעתה" יימשך, אלא שגם המשכו והצלחתו תלויים בקיבוץ גלויות. כלקח מהשואה, הרב ח"ד הלוי קורא לעם ישראל שבגולה לבוא מרצונו לישראל ולהצטרף לתהליך הגאולה בעתה, ולא לחכות עד שיגורשו ממקומם בכוח.[5]
קרא עוד
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
עקב השקפתו הממלכתית של הרב ח"ד הלוי ותמיכתו במגוון המנהגים הנהוגים בישראל, הוא כיבד את המתכונת הלאומית שנקבעה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל החל בערב יום העצמאות.[1] לעמידת דום לזכר הנופלים יש לדעתו סיבה יהודית, שכן "כל עת שמזכירים נפטר – יורדת נפשו לארץ באותה שעה, ולכן נהגו לעמוד בעת אזכרת נשמות דרך כבוד". לדעתו "עמידת דום לדקה לזכרם של נופלים ויריות כבוד לזכרם הם ענין שנתקבלו בכל העולם כמחוות כבוד, ואין כל איסור אם גם אנו מסגלים אותם". לדעתו אין במנהגים אלה משום חוקות גויים, כי איסור חוקות גויים הוא רק "על מה שנהגו עכו"ם לשם פריצות, או משום חשש עבודה זרה", ושיקולים אלה אינם קבילים כאן. לכן הוא קרא לכול "להזדהות עם זכר הנופלים על קוממיות ישראל ולחלוק להם כבוד בדרך שהנהיגו בני הדור" – לעמוד דום בעת צפירת הזיכרון. לתלמידי ישיבה שחוששים שיש בעמידת דום בצפירה לזכר הנופלים משום ביטול תורה, הרב ח"ד הלוי הציע "להמשיך להרהר בדברי התורה בהם עסקו, או לאמר בלחש פרק תהילים לזכר הנפטרים". עמידת הדום היא לשם כבוד בציבור, ולכן בכל מקום שבו ישנם אנשים צריך לעמוד בעת הצפירה. הוא הדגיש שמכיוון "שכבר נהגו והנהיגו גם במדינתו" שזו הדרך לחלוק כבוד לנופלים, כוונתו של הנמנע מלנהוג כמקובל תתפרש באופן לא נכון, כמי שלא מקבל את מנהגי המדינה ולא רוכש כבוד לחלליה.
[1] קטע זה נכתב על פי עשה לך רב, תשמ"א 4 / ד' עמ' מ"ג – מ"ה ; מורה לרבים, תשנ"א, עמ' 268 ; עמידת דום, תש"מ
יום העצמאות ויום ירושלים
יום העצמאות למדינת ישראל (ה' באייר) ויום שחרור ירושלים (כ"ח באייר), אותם קבעה הרבנות "ליום הלל והודיה לה' בתפילות חגיגיות וסעודות מצוה", הם ימים טובים המחזירים לתקופה שבין פסח לשבועות, ובמיוחד לחודש אייר, את מיוחדותם כימי הזיו של ישראל.[1] לדעת הרב ח"ד הלוי, "זיכנו ה' וגלים חדשים ורעננים בתולדות ימי עמנו באים וגורפים לאטם את משקע האבל והעצבנות שדבקו לימים אלה, מטהרים אותם אט אט מן הקדרות שאפפה אותם ומחזירים להם את רעננותם הקדומה, ימי זיו וזוהר לעם ישראל". הוא מצא רמז לחשיבותם של יום העצמאות ויום ירושלים בהמשך לרמיזות הידועות מהתלמוד להתאמה בין ימי המועדים:[2] "ליום ז' של פסח לא נמצא גואל עד אשר הוכרזה עצמאות ישראל ויום העצמאות נקבע עליו; ביום שחל בו חג השבועות חל תמיד יום שחרור ירושלים".
הרב ח"ד הלוי חשש שבני דורנו לא רואים בחודש אייר את חודש הגאולה, למרות שבו הוקמה מדינת ישראל ובו שוחררה ירושלים. לדעתו, "הייתה מטרה אלוהית לאותם מאורעות מופלאים מאז כינונה של הציונות-המדינית ועד לשחרור ארץ ישראל השלימה במלחמת ששת הימים, וכנראה שבחרה ההשגחה העליונה את חודש אייר לחודש הגאולה".[3] כדי להיווכח בכך צריכים "אמונה משיחית פשוטה",[4] ואל לנו להיגרר "למחשבה מוטעית מיסודה כי כל מה שקרה בתקופה מיוחדת זו הוא צרוף מקרים מוצלח של מפעל חילוני ביסודו". התהליך הזה מעמיד את עם ישראל על שני צירים שבהם עליו להתקדם: הציר הצבאי-מדיני, "שהעניק לנו ארץ ישראל שלימה ומעמד מכובד בחלק עולם זה בו אנו שוכנים" ובהמשך לו "צריך להיות שלום אמת[5] עם שכנינו וקבוץ גלויות נדחי ישראל"; והציר הרוחני, ש"העניק לנו אמונה במציאות ה' והשגחתו בעולם והמשכו צריך להיות שיבת העם לשמירת תורה ומצוות בשלימותם".
הרב ח"ד הלוי ראה בחנוכה ובפורים תקדימים בהיסטוריה ההלכתית היהודית, שעל פיהם נקבעו חגים הלכתיים בישראל כימי זיכרון לניצחונות מיוחדים שאירעו לישראל: "את היום הראשון בחנכה קבעו על נצחון המלחמה", ניצחון חשמונאים על היוונים וטיהור המקדש, "שבלעדי הנצחון הצבאי בחזית שאיפשר את טיהור המקדש, מן הנמנע היה לחדש את עבודת קודש והדלקת המנורה".[6] באופן דומה, "היהודים שבכל מדינות המלך אחשורוש נלחמו ביום י"ג ונחו ביום י"ד ועשאוהו יום משתה ושמחה", שהוא פורים לדורות.[7]
הוא מצר על כי "מבחינה הלכתית טרם קיבלו ימי הזיו של אייר את צביונם הסופי הראוי להם. העם היושב בציון עושה ימים אלה כפי שמצפונו מכתיב לו".[8] ביום ה' באייר יש המברכים שהחיינו, ושעשה נסים בשם ומלכות, והלל בברכה, ויש שכבר הנהיגו הוצאת ספר תורה והפטרה; בכ"ח באייר יש הנוהגים הלל בברכה; ויש הנוהגים בדרך אחרת, ואף דעת חכמי התורה חלוקה.
את השינוי שחל מההיסוס לאמירת הלל בברכה ביום העצמאות בראשית המדינה, לאמירת הלל בברכה ביום העצמאות וביום כ"ח באייר לאחר שחרור ירושלים, הוא מדמה להיסוס של יהודה המכבי שבתחילה "לא היה מוכן להכריז על ניצחונו על היוונים כחנוכה לדורות, עד שארע נס פח השמן לעיני כלל ישראל ומטרותיו היו להוכיח להם כי רצה ה' פועלם, וכי המרד היה רצון ההשגחה העליונה להביא תשועה לעמו. כך גם דור תש"ח שלא ראה את 'נס פח השמן': כיבוש הר הבית, איחוד ירושלים ומדינת ישראל מן הגולן ועד הסואץ, קראו את ההלל ביום העצמאות ה' באייר ללא ברכה. לעומתם, דור תשכ"ז שראו את 'נס פח השמן' הנ"ל, נוכחו לדעת שאכן רצון ההשגחה העליונה היה שבכל מה שנעשה בשנת תש"ח לא היה רק ניסיון מדיני שעלה יפה, אלא 'אתחלתא דגאולה', ולכן התקינו קריאת הלל ביום כ"ח באייר בברכה. כמו במקרה חנוכה ובהתפתחות מנהגי החג לדורות, נסי תשכ"ז מחזקים את האמונה בהתגלות האלוהית של ימי תש"ח, ולכן ראוי לדעתו לקבוע אמירת הלל בברכה גם ביום ה' באייר.[9]
את דעתו על יום העצמאות ועל יום ירושלים הוא הציג כ"דעה פרטית",[10] עקב ציפיותיו מהרבנות הראשית לקבוע בבירור את המנהגים הדתיים הממלכתיים של ימים אלה.[11] לדעת הרב ח"ד הלוי, כדי לקבע את חשיבותם של ניסים גדולים ששינו את פני האומה לטובה, יש לתת להם צביון חגיגי מיוחד כמו ימים טובים שידגישו את האמונה הגדולה בגאולת ישראל.[12] לגבי יום העצמאות, הוא היה משוכנע שיש ללכת בדרך זו של קיבוע הנס שבהקמת מדינת ישראל וקיומה בלוח השנה הדתי, אך לדעתו גודל אירועי אייר מצדיק יחס מועדף על פני חנוכה ופורים, ודומה יותר ליציאת מצרים המצוינת בפסח.[13] לגבי הנופך הדתי שיקבע את יום העצמאות כיום טוב מיוחד בלוח השנה הישראלי והיהודי, הוא הציע את מה שכבר קבע הרב עוזיאל ומוסיף עליו משלו:[14] בנוסף לסדר תפילות מיוחד, הוא הציע "להנציח בעט ברזל ובצפורן שמיר" הגדה ליום העצמאות, "כעין 'הגדה של פסח' המבוססת על קטעים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים וממדרשי רבותינו,שתתאר את נסי ה' במלחמות דורנו, להדגיש את חובת העלייה ארצה ישראל, את מצוות שחרור הארץ מידי זרים, וישובה ע"י בניה-בוניה".[15] הוא מחה על הדעות השליליות בקרב רבנים שונים כלפי יום העצמאות, ובמידה מסוימת כלפי יום שחרור ירושלים, וטוען שבעלי דעות אלה מאשרים שמדינת ישראל היא מפעל חילוני ודבר אין לחגיה הלאומיים עם בית כנסת ועם ערכיו. יתר על כן, לדעתו "הן מעוררות יחס נוגה בדבר יחסם של בעלי אותן דעות למדינת ישראל" כראשית צמיחת גאולתנו.[16]
קרא עוד
שבועות
במקרא מופיעים שלושה שמות לחג השבועות: חג שבועות[1] – מפני שהוא קורה בתום מניין שבעה שבועות של ספירת העומר; חג הקציר[2] – הקשר לטבע, לציון ביכורי התבואה החדשה הנקצרת בשדה; ויום הביכורים[3] – שבו הוקרבה המנחה החדשה. לפי הרב ח"ד הלוי, חג השבועות[4] כיום מתן תורה לישראל אין הוא מצוין בתורה, אך כמו שהרגלים האחרים קשורים לטבע ולהיסטוריה, כך גם חג השבועות; שהצד ההיסטורי הוא מעמד הר סיני.
יחודו של חג השבועות הוא בכך שאין לו תאריך עצמאי קבוע כמו ליתר חגי ומועדי ה', אלא הוא קשור לפסח וחל ביום החמישים מתחילת ספירת העומר. אי-קביעת מועד עצמאי לחג השבועות וקישורו ליום יציאת מצרים מעצימים את מהותו כחג מתן תורה, כפי שממתין לנאמן באוהביו שמונה היום והשעות עד לפגישתם. לכן נראה קשר ברור בין חג המצות – המציין את יציאת מצרים שהייתה חירות הגוף, לבין מתן תורה – שהיא חירות הנפש, שאין לך בן חורין אמיתי אלא מי שעוסק בתורה.
בחג שבועות במשמעו יום מתן תורה, מצוה על כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה נוכח במעמד הר סיני הגדול. כהשלמה לכך באה מצוות לא תעשה – לא לשכוח את מעמד הר סיני ולא להסיר אותו מדעתנו. לכן, כשם שבמעמד הר סיני נכח כל העם וזכה לשמוע את קול ה', כך מדי שנה בשנה בזמן שמציינים את זיכרון מתן התורה יכול כל אדם מאמין לשמוע את קול ה' ולחוש כאילו הוא עמד מול הר סיני. מכאן נגזר המנהג לעמוד בזמן קריאת התורה בחג שבועות.
לקישור העכשוי לקבלת התורה וללימוד התורה, אומר הרב ח"ד הלוי: "דורנו זכה במדה יחסית לדור הקודם, להחזיר במקצת עטרת תפארת לימוד התורה בישראל. זכינו ומדינת ישראל כיום היא המבצר הגדול של תורה בדורנו, אך תודעת מעמד הר-סיני חלשה ביותר, וכבר ראינו שתורה ללא זכרון שרשרת קבלתה מסיני על ידי משה רבנו, אינה מספקת בקריאת פרשת מתן תורה, חובה לעורר את ציבור המתפללים בכל אתר ואתר ולצייר בפניהם אותו המעמד הגדול, שאסור מן התורה לשוכחו, תוך הדגשת עיקר ותמצית המצווה 'והודעתם לבניך ולבני בניך'. וגם לאותו ציבור שעדין לא קרב לדרך התורה ולימודה, נאמר בבהירות: לכל אומה תרבות משלה, שתולה באדמתה, וממנה מקור קיומה. עם ישראל חזר גם הוא לארצו, מקום חשוב לקיומו הלאומי, אך לא די בכך. ללא תרבותו המקורית שעיצבה את דמותו ועשתה אותו לעם, עם ישראל ללא תורת ישראל הוא דמות מעוותת. יש להתקרב את מקור חיותו דרך זכרון אותו מעמד היסטורי גדול ואדיר שעשה אותו לעם. מצווים אף אנו לפעול למען קירוב לבבות עמו ישראל לתורת ולתודעת התורה, באהבת ישראל ללא גבול".[5]
למרות המצווה לאכול ולשמוח בחג שבועות כבכל יום טוב, מן הראוי להקדיש זמן ללימוד תורה ביום זה שבו קיבלוה. ידוע גם המנהג ללמוד בליל שבועות ולערוך בו תיקון שבועות, ששורשו במדרש על בני ישראל: שהיו ישנים כל אותו הלילה והקב"ה הוצרך לעוררם לקבלת התורה. התנהגות זו עלינו לתקן כעת, בהיותנו ערים ומצפים לקבלת התורה. על פי חכמי האמת, סדר הלימוד עליו יש להקפיד בליל שבועות הנו: תנ"ך, זוהר, ומדרשים.
מנהג קריאת מגילת רות בשבועות קשור לכמה היבטים של החג. הסיפור אירע בתקופת קציר שעורים, שהיא תקופת חג השבועות. בסוף המגילה מוזכרת השושלת שממנה בא דוד המלך, כיוון שזה יום פטירתו. מעל לכל מתוארת במגילה הצורה הנאה והלבבית בה נתקבלה הנערה המואביה שבחרה להתקרב לישראל. זהו שיעור חשוב לכל ללמוד שאת המצטרפים לעם ישראל ואת מקבלי התורה צריך לקבל בסבר פנים יפות ולהתייחס אליהם בצורה נאה ולבבית.
קרא עוד