מעגל החיים

הרב ח"ד הלוי מאשר לבעל להיות נוכח במהלך הלידה עם אשתו. הוא מודע לצורך ולהכרח של הנשים הצעירות בנוכחות מעודדת במהלך הלידה ורואה תרומה רבה לחיזוק הזוגיות ולשלום-בית במשפחה אם האיש נוכח בלידה ליד אשתו, מסייע לה ומחזק את רוחה.

הרב ח"ד הלוי מחייב ברכת "שהחיינו" גם בהולדת בן וגם בהולדת בת, מתוך תמיכה בשוויון בתחום זה. גם אם נולד בן או בת בעלי פיגור שכלי יש לברך "שהחיינו", כי גם להם יש נשמה באפם כלכל אדם ואף אם לא יגדלו ללמוד תורה כראוי ולקיים את כל המצוות יוכלו לקיים כמה מצוות ולקבל על זה שכר. הוא קובע שהיולדת תמתין ב"ברכת הגומל" לכתחילה עד לאחר שבעה ימים אחרי הלידה, וזאת בדומה לדין חולה שאינו מברך "הגומל" עד שהחלים לגמרי וילך בקלות.

אין מניעה מלקרוא לנולד או לנולדת על שם קרוב שנפטר, כמו גם כל שם אחר שהוא: אירוע, חיות, עצים וכיוצא בזה, למרות שהדבר לא מעוגן בהלכה, ואפשר ללכת על פי מנהגי העדות. בכל מקרה מומלץ לא לקרוא לרך הנולד על שם רשעים. אם יש לחץ משפחתי לקרוא לרך הנולד על שם קרוב משפחה שלא היה ידוע כבעל מידות טובות, רצוי להמנע מכך, אך אם אין ברירה – מן הראוי לעשות לנשמתו "תיקון" לפני שקוראים בשמו לרך נולד. אם אישה שנישאה בשנית רוצה לקרוא לבנה שנולד מנישואים שניים על שם בעלה הראשון שמת, היא יכולה לעשות זאת רק בהסכמת בעלה אבי הילד.

ברית מילה לבן

עם ישראל הזדהה עם מצוות המילה ועם ערכה הגדול ומסר נפשו על קיומה במהלך הדורות בתחושה שקיומו כעם תלוי בה. זו כנראה הסיבה שברית המילה מקובלת בכל שדרות עם ישראל לרמות האמונה השונות שבו. לדעת הרב ח"ד הלוי, ברית המילה דומה לציצית ותפילין בהיותה אות למען יזכרו בני ישראל את מצוות התורה ותגבר אמונתם בקב"ה, אך אות המילה חזק מכולם שכן הוא בגוף האדם ממש. הסיבה להיות סימן הברית באיבר המין הגברי היא כי הוא ראש התאוות הבהמיות, וכשיבוא אדם לעשות עבירה בתשמיש, יהיה רואה אותו האבר ויזכור את אשר ציווהו האל לעשות וימנע מעשות העבירה.

קביעת ברית המילה ביום השמיני מבוססת על האמור "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' " – התינוק יתחיל את חייו בחיק אמו ויתייצב, כולל שבת בחיקה (שהרי אין שבעה ימים בלא שבת) ואז ימול בשר ערלתו, שהוא מעין הקרבה לברית עם השם. לפי חכמי הקבלה, בזה שהרך הנולד עובר שבת אחת הוא כבר החל בקיום מצוות וההתעוררות בעקבות שמירת השבת תביא עליו רוח עליון בברית המילה שלו.

נזכיר מנהג עתיק, שכבר כמעט לא מיושם כיום, לקיים "שבוע הבן" מהלידה ועד ברית המילה: בשבוע זה מדליקים בכל ערב נר, עורכים משתה ולומדים תורה. מה שנותר ממנהג זה כיום בחלק מהקהילות וכך גם מנהג ירושלים הוא המנהג להדליק נר, לערוך משתה וללמוד תורה בערב היום השמיני לפני טקס ברית המילה. חגיגת מצווה זו מכינה את בעלי השמחה (האב, הסנדק והמשפחה) לאירוע ברית המילה שייערך למחרת. על פי חכמי הקבלה, במנהג זה יש משום קירוב השכינה לשכון בטקס ברית המילה ולעידוד השתתפות אליהו הנביא בטקס.

אם המועד הנכון (שמונה ימים לאחר הלידה) של ברית המילה הוא שבת, ובמיוחד אם אין מגבלות מיוחדות כמו מחלת התינוק, צריך לערוך את ברית המילה ואת סעודת המצווה הקשורה לה בשבת ואין לחשוש מחילול שבת על ידי חלק מהאורחים, או אפילו על ידי ההורים. יש להקפיד שברית המילה תבוצע במועדה הכתוב בתורה, על ידי מוהל מוסמך, וחשוב להקפיד שבזמן הטקס עצמו לא יהיה חילול שבת – מה שקורה לפניו ואחריו לא משנה. אם יום ברית המילה הוא יום מעונן, או יום קר, ויש חשש שהתינוק יחלה, אפשר לדחות את ברית המילה. אם ברית המילה נדחית מסיבות כלשהן, ובעיקר מסיבות בריאות, מומלץ לא לערוך את הטקס בימי חמישי או שישי כדי שאם יהיו הסתבכויות לאחריו – לא יגיעו לידי חילול שבת בהזעקת רופא ובטיפולים. זהו הכלל הנפוץ והוא גם מנהג ירושלים.

ביום אירוע ברית המילה עורכים סעודת מצווה מכובדת לציון האירוע. מן הראוי שכל המוזמנים יכבדו את ההזמנה וישתתפו באירוע, וכן מן הראוי להביא מתנה נאה לכבוד ברית המילה.

טכס "זבד הבת"

טכס "זבד הבת" נועד לציין את שמחת המשפחה להולדת בת (שהרי להולדת בן הציון והשמחה נערכים בברית-המילה). טכס זבד הבת בנוי מקטעי ברכה והודיה ממסורת ישראל, משולבים בו דברי שירה והסבר לשם הנבחר. את טכס זבד הבת ניתן לערוך בשבת בבקר, יחד עם עליה לתורה, או במסגרת מסיבה משפחתית הנערכת לכבוד הולדת הבת. תכולת הטכס והקטעים שישולבו בו מותאמים לרצון ההורים ותואמים את אופי האירוע הנערך לכבוד הולדת הבת.

פדיון הבן

מצוות פדיון הבן הבכור לאימו מבוססת על קדושת הבכורות בצאת ישראל ממצרים. בעקבות מכת בכורות במצרים הוקדשו הבכורות לאלוהי-ישראל והם היו אלה שעסקו בהקרבת הקרבנות מצאת ישראל ממצרים ועד חטא העגל. הרב ח"ד הלוי מסביר שלאחר חטא העגל קיבלו הלויים את תפקיד הקרבת הקרבנות, אך קדושת הבכורים לא פגה; כדי שיוכלו הבכורים להיות חופשיים לעסוק בכל עבודה, נצטוו ישראל לפדותם. הסיבה הנוספת לפדיון כל בכור פטר רחם מבוססת על רצון הקב"ה שיובא בפניו כל דבר ראשון: ראשית ביכורי הפירות, בכורות בהמה ובכור אדם, כדי להדגיש שכל הטובה באה לאדם מהאלוהים שהוא אדון הכול ולו הכול. הוא מדגיש שלפי הקבלה פדיון הבן הוא כפדיון ממוות, כנראה כהנגדה להקרבת בן בכור שהיה מקובל בעמים קדומים. מפדיון הבן פטורים כהנים ולויים, וגם בנות כהן ובנות לוי שיולדות בן בכור.

פדיון הבן נערך שלושים יום לאחר הלידה. לא ראוי לדחות את פדיון הבן כדי להזדרז במצווה. פדיון הבן הבכור נערך תמיד אחרי הברית, כך שאם נדחית ברית-המילה, נדחה מועד פדיון הבן לאחריה. פדיון הבן הבכור נעשה על ידי כהן; פודים את הבן הבכור בכסף שניתן לכהן, חלקו כמתנה וחלקו לצדקה. בן לאישה שהפילה בהריונה הראשון ולמי שילדה בניתוח קיסרי – פטור מפדיון. אם אב לא פדה את בנו בכורו, הבן המתבגר יפדה את עצמו בהמשך חייו. ראוי לערוך סעודת מצוה לציון פדיון הבן הבכור, לישועת הבן ולצאתו לחיים טובים ולשלום.

מקורות על הלדת ילד

עיקרו של הטכס – עליה לתורה של בר/ת המצוה, כשהוא קורא בעצמו בתורה (ובהפטרה). בר/ת-המצווה יכול לעלות לתורה בכל עלייה שהיא. הטכס נערך בדרך כלל בשבת, אך אפשר לערכו גם בימי שני וחמישי (או בימים אחרים) בהם קוראים בתורה.  בשבת, המנהג לכבד את בר/ת המצוה ב"מפטיר" ; זה נובע מהעובדה שגם קטן יכול להפטיר (היות והיא איננה במניין שבע העליות לתורה בשבת), ואולי לא מלאו לבר-מצוה בדיוק 13 שנים במועד הטכס. על פי המסורת מקובל שהאב אומר על בנו ברכת "ברוך שפטרני" גם משום שהוא לא יענש יותר על חטאי בנו וגם משום שעד יום זה האב מחויב בחינוך בנו.  כיום, בקהילות שוויוניות, מוחלפת ברכת "ברוך שפטרני" בברכת "שהחינו", הנאמרת על ידי משפחת הבר/ת מצווה, גם באירוע לבן וגם באירוע לבת.  ההכנות של בר/בת מצוה לקראת הטכס נעשות בדרך כלל על ידי מלמד אישי.

הרב ח"ד הלוי מודה שנשים נמנות במניין שבעה הקרואים לתורה, ויכולות להוציא אחרים במקרא מגילה, ומודע למגמה בארה"ב שבה בנות מצווה עולות לתורה (כמו נשים בוגרות אחרות). למרות זאת, הוא מצטרף לפסיקת הרבנים שמנעו מנשים לעלות לתורה גם משום "כבוד הציבור" וגם משום "קול באשה ערוה", ואינו מתיר קריאת תורה על ידי נשים ובכלל זה לבנות מצווה. היות ומקור המנהג של בנות מצוה לעלות ולקרוא בתורה בארה"ב, הוא משאיר לרבנים שם לעסוק בסוגיה זו.

לעומתו, הרב גולינקין קבע שנשים חייבות בקריאת התורה באותה מידה שגברים, שהמניעה משום "כבוד הציבור" אינה תקפה בימינו כי הציבור יכול לקבל קריאה בתורה של נשים משכילות.  עוד הוא קבע שאין למנוע עלית נשים לתורה מחשש נידה או משום "קול באשה ערוה".  לכן, אין מניעה לערוך לבנות טכס בת- מצוה דומה לטכס של הבנים.

אם בר/בת המצווה נושא/ת דרשה, מן הראוי שבדרשה תאמר לאחר קריאת התורה (כמו כל דרשה אחרת) ולא במהלך קריאת התורה (בין העליות).

בר/ת מצווה שבא לבית הכנסת במכונית בשבת, יחד עם אורחיו, ראוי לקרבם ולא לרחקם, אם כי עדיף שבר המצווה עצמו יבוא ברגל לבית הכנסת. בזמננו שרוב העם אינו שומר שבת, צריך להתאמץ ולהעניק לכל מי שבא לבית הכנסת (אף אם בא ברכב) חוויה יהודית חיובית ולקרבם ליהדות, ולכן מותר גם להעלותם לתורה. אם משפחת בר המצווה רוצה לכבד את קהל המתפללים והאורחים בקידוש לאחר התפילה, צריך לבקש ממנה להביא את הכבוד בערב שבת, היות וברור ששומרי שבת לא יכולים ליהנות מאוכל שהוסע בשבת.

אם בר/ת המצוה הוא בן/בת מאומץ/צת, עדיף לקרוא לו/ה לתורה בשם אביו מולידו (אם שמו של אביו מולידו ידוע), אך אפשר גם לקרוא לו/ה לתורה בשם אביו מאמצו, שהרי הוא כבנו/כבתו ממש, במיוחד אם שם אביו מולידו לא ידוע.

רצוי לערוך סעודה לכבוד בר/ת המצווה, שתחשב לסעודת מצווה לכל דבר, דהינו:ישיבה הולמת של נשים וגברים, נאמרים בה דברי תורה ומושרים בה שירי קודש. בסעודה כזו מותר לאכול בשר ולשתות יין גם בימים שבהם לא נהוג לעשות זאת. מסיבות הנערכות ברוב הדר באולמות לא ייחשבו לסעודת מצוה אם ייעדרו מהן הסממנים של סעודת מצווה: דברי תורה ושירי קודש.

מקורות על בר.בת מצוה

זמן החופה ייקבע לפי מנהג המשפחות ולפי מנהג המקום, והקידושין תקפים גם ביום וגם בלילה. האופנה לערוך סט צילומים של החתן והכלה לפני החופה מקובלת, אך עם זאת הרב ח"ד הלוי פוסל את המנהג של זוגות לערוך סט צילומי חתן-כלה ברחבת הכותל המערבי, היות והמקום קדוש כקדושת בית-כנסת לפחות ולא ראוי לעשות שם סט צילומים שיש בו משום קלות-ראש.

מצוות שמחת חתן וכלה מפורסמת וידועה ומסיבה זו עורכים מסיבה מכובדת הכוללת סעודה גדולה ותזמורת נגנים. סיבות נוספות לעריכת מסיבת חתונה מפוארת: ההוד והפאר מרבים שמחה; מסיבה מפוארת מעודדת מתנה נאה לבני הזוג, וככל שבני הזוג יקבלו יותר מתנות כך יקל עליהם להתחיל את דרכם בהקמת ביתם המשותף; התעסוקה הנלווית למסיבות רבות פאר באולמות מפרנסת בעלי מקצוע רבים כגון חקלאים, יצרנים, ספקים, מקשטים, עובדי מטבח, מלצרים, צלמים ועוד, ולכך חשיבות חברתית לא מבוטלת. החובה לשמח חתן וכלה כל כך חשובה, שגם אם במשפחה הקרובה של החתן או הכלה ישנו אבל אין לדחות את השמחה.

לדעת הרב ח"ד הלוי, המתנה המועדפת לחתונה הינה כסף. כמה כסף לתת לחתונה? זוהי שאלה אקטואלית תמיד, שהבסיס לתשובה נמצא כבר במקורות: כל המוזמן לסעודת נישואין בא ומתנתו בידו ומחירה וערכה לפחות כמחיר הסעודה המוגשת לו; אם הביא מתנה במחיר הסעודה בלבד, הרי הוא כנותן גמילות חסדים לחתן ולכלה, כאילו היה שולח להם סלי פירות וכדי יין. המתנה צריכה להיות גדולה יותר מערך הסעודה, כדי שהתוספת תהיה העזרה הניתנת לזוג בתחילת דרכם המשותפת (לקניית כלי בית, ריהוט וכיוצא בזה). למתן מתנת כסף מכובדת הסבר נוסף: העזרה שהאורח נותן לחתן ולכלה הם מעין הלוואה לתחילת דרכם. מתנה כזו מחייבת את בני הזוג לבוא למסיבת חתונה שיערוך האורח (שלו או של בני משפחתו) ולתת באותה חתונה מתנה בערך שווה לפחות למתנה שקיבלו במסיבת חתונתם. כך, המתנה שמעבר לערך הסעודה היא מעין הלוואה שהאורח נותן לחתן והכלה, הלוואה שהם (או הוריהם) יחזירו לו במסיבת חתונה שהוא יערוך.

לפי מנהג הספרדים, החתן מתעטף בטלית בחופתו ומברך "שהחיינו" בכוונו גם לטלית החדשה וגם לשמחת הנישואין; לאחר הברכה הוא פורש את הטלית גם על כתפיה של הכלה. לדעת הרב ח"ד הלוי המסורת הזאת היא הביטוי הנכון למשמעות החופה, יותר מאשר מנהג האשכנזים לפרוש ל"ייחוד" מיד אחרי טקס הקידושין (יש הרואים בבעילה הראשונה ביטוי לקנין). הוא מדגיש שאל להם לספרדים שרוצים להיראות כמקפידים לאמץ את מנהג האשכנזים, ועליהם להמשיך עם מנהג הטלית-חופה הספרדי. עוד מנהג מענין שהרב ח"ד הלוי אימץ בעצמו ומצדד בו הוא שאל לו לרב המקדש לטעום מכוס היין לאחר ברכת "בורא פרי הגפן", אלא לתת הכוס ישירות לחתן ולכלה ובני ביתם לפי המנהג.

בתהליך הנישואין היהודי יש שני ציוני קניין. ראשית, האיש מקדש את אשתו בטבעת ששווה לפחות פרוטה; ושנית, לפני החתימה על הכתובה מתקיימת העברת קניין: כאשר הרב מוסר לחתן המטפחת כקנין – החתן מתחייב באותה שעה למלא את כל חובותיו כלפי אשתו כפי הכתוב בכתובה, ומשעבד לה את כל נכסיו. הרב ח"ד הלוי מדגיש שאין במסירת הקניין משום הפיכת האישה לקניין האיש: נקיטת חפץ היא סימן מסורתי לנטילת אחריות בפני העדים, ואין בה כדי לתת לאיש שום זכות לנהוג באשתו כרכוש מרכושו (בדומה לשימושו בחפצי ערך שלו), או הקניית שליטה של האיש במעשי אשתו (כשליטת אדון בעבדו). יתרה מזאת, על האיש להתרכז באשתו האחת ולהתאמץ לחיות בשלום-בית עמה כדי לקיים משפחה מכובדת.

כשהחתן מעניק לאשתו טבעת ושם אותה על אצבעה, הוא מבטא בפומבי את התחיבותו למלא את כל חובותיו כלפי אשתו, להקדיש את חייו רק לה ולפעול לשלום בית. לדעת הרב ח"ד הלוי, אין מניעה הלכתית החתן הטרי והאיש בהמשך שנות נישואיו יענוד טבעת נישואין שתינתן לו על ידי כלתו תחת החופה; יתר על כן, הדבר יתרום לשלום-בית בין האיש עם אשתו. הענקת הטבעת על ידי הכלה לחתנה מבטאת את התחיבותה ההדדית לתרום בכל מאודה לתא המשפחתי הנוצר ולפעול לשלום בית.

כנגד הנסיונות להדרת נשים, היות וממילא הכל רגילים ברחוב ובמשרד, במסחר ובתעשיה לתערובת של אנשים ונשים, ואין החשש גדול בראיה בעלמא, הרב ח"ד הלוי מציע מתכונת מתחשבת למהלך אירוע החתונה כולו :

1. בשעת החופה – אפשרי עירוב בין נשים וגברים; באותה שעה שורר בלבול ואי סדר, וקשה ביותר להקפיד על כך, שכן הכל נדחפים לקבל פני חתן וכלה. וכמו כן שהיא שעה קלה, ואין אפשרות כל אפשרות לדאוג להכין מחיצות.
2. בזמן הארוחה – מושיבים אנשים ונשים יחד באולם אחד, ישיבה בשולחנות משפחתיים כפי שנהוג בבית כשבני המשפחה יושבים בעירבוביה, או שישבו כל הגברים בקצה אחד של השלחן, וכל הנשים בקצהו השני.
3. בזמן הריקודים – הפרדה בין הרוקדים; ניתן להסתפק בחלוקת האולם חציו לגברים וחציו לנשים.

קביעת מתכונת זו יכולה להתקבל גם על דעת כל אדם מודרני חופשי ומתחשב, להוציא ההפרדה בעת הריקודים, שבה כל משפחה תנהג לפי מנהגה.

הכתובה היא המסמך היהודי המסורתי המסדיר את היחסים בין בני הזוג. בבסיסה הנה הסכם התחייבות המערב חובות כספיים ומחויבויות אחרות של האיש כלפי אשתו ושל האישה כלפי בעלה, כולל שיתופו בנכסיה הנצברים. היא כולל גם "שטר ערבות" שעל פיו האיש מתחייב לפצות את אשתו בסכום נכבד אם יתגרש ממנה. הכתובה בנוסחה המסורתי היא בת מאות שנים ולכן יש מקום לעדכנה. בחתונה שויונית, מן הראוי שהסכם הנישואים השויוניים יבטא את כריתת ברית הזוגיות הנערכת בין אישה ואיש שווים.

במסורת היהודית מוכרים עוד הסכמי ממון שנחתמו בנוסף לכתובה בחתונות של נשים עתירות ממון.  בימינו, כשבמקרים רבים גם הכלה מביאה נכסים משמעותיים לבית החדש המוקם בנישואין, ובמיוחד כדי להימנע ממריבות במקרה של גירושין או ירושה, ההלכה מאפשרת חתימת הסכמי ממון ערוכים כדין במקביל לכתובה.  לדעת הרב ח"ד הלוי, הסכם ממון ייחתם בין האירוסין לבין הנישואין (לפני הנישואין, כמו הכתובה). לכן הסכם הממון מוכן, נדון ומוסכם בין בני הזוג (ויועציהם) במו"מ לפני החופה והחתימה עליו נערכת תחת החופה. הוא יצר טופס לחתימה מהירה על-ידי בני הזוג והרב המקדש, תחת החופה, מיד לאחר ברכות האירוסין ולפני ברכות הקידושין, מבלי לגרום טורח רב לקהל הנוכח בטכס. כך נוצר שילוב בין הכתובה המסורתית ושיטת חלוקת הרכוש על פי ההלכה, לבין רצונם של איש ואישה להסדיר ביניהם את חלוקת הנכסים לפי העדפותיהם, במקרה של צרה.

יחד עם המאמצים הרבים שהרב ח"ד הלוי השקיע בטיפול בפתרון בעיותיהן של עגונות, ולאור הסבל הרב של העגונות, הוא מציע שזוגות נישאים יכללו בהסכם הנישואין שיתוסף לכתובה אישור ייפוי כוח שהבעל ייתן לבית דין מקומי לשחרור את אשתו בגט אם ימצאו שלא התנהג עם אשתו כשורה כשביקשה להתגרש ממנו, או אם הגיע למצב שאינו מאפשר לו החלטה צלולה (מחלת גוף או נפש קשה).

לפיכך, למי שחפצים בחתונה שוויונית, שתכלול את כל התחייבויות הדדיות של החתן לכלה ושל הכלה לחתן מומלץ שהמסמך (או המסמכים) שיחתמו בין הכלה והחתן במעמד הנישואין יכללו שלושה מרכיבים שאת כולם יחד נכנה "כתובה מבטיחה":

1. כריתת ברית הנישואין עם הכתובה המסורתית או עם כתובה שוויונית.
2. עקרונות הסכם ממון להסדרה הדדית של ענייני הכספים והרכוש בין בני הזוג.
3. התחייבות האיש לשחרר את אשתו בגט, אם תרצה להתגרש ממנו ברבות הימים (כדי למנוע מצב עגינות).

שלד לכתובה שויונית מבטיחה

הנוסח המדויק של "הכתובה המבטיחה" ינוסח יחד עם הכלה והחתן. החתימה על "הכתובה המבטיחה" תהיה ממש לפני החופה.

הערה: נישואין שלא יערכו במסגרת הרבנות הראשית לישראל לא יוכרו לצורך רישום נישואין .  לבני הזוג יוצעו אפשרויות אחרות להסדרת המעמד האישי שלהם במשרד הפנים.

מקורות על חתונה