נדהמתי לשמוע שבקופת חולים ישנן אחיות שבודקות לנשים את מצב נידתן וקובעות את גורלן לטומאה או לטהרה. איך יעלה על הדעת שנשות ישראל המשכילות (כלן סיימו תיכון לפחות), והעצמאיות (הממלאות תפקידים שונים בשרות הציבורי, בתעשיה, במסחר ובשרותים) לא יכולות לקבוע בעצמן את מצב נידתן?
קראתי בעיון את מאמרה של רבקה נריה – בן שחר בהארץ בשבת 3/1/20 https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.8348981
אני רוצה להוסיף לדבריה הנחרצים, את שאמר הרב ח"ד הלוי על כישורן של נשות ישראל לקבוע בעצמן את שלבי הנידה והטהרה.
הרב חיים דוד הלוי סומך על נשות ישראל ועל בינתן לקבוע את אורך המחזור החודשי שלהן ואת המנהג שעל פיו יקימו את ימי הליבון, באומרו : "אנו סומכים על נשותינו, והן מחמירות על עצמן". הוא משוכנע שאשה ישראלית מודרנית תבדוק את עצמה כנדרש ותקבע בעצמה את זמן טבילתה (מקור חיים למשפחה, עמ' 64- 95). יתרה מזאת, הוא טוען כנגד בעלים המבקשים מנשותיהם לנהוג הקפדה יתרה, או לפי מנהג משפחת הבעל, שאל להם להתערב בעניינים שבהם האישה מחליטה בעצמה כימי הנידה והטהרה, כי נושא זה אינו שייך לבעל ולמנהגי בית אביו (עשה לך רב, תשמ"א 4 / נ"ט).
הרב ח"ד הלוי מצמצם את מגבלות על האישה הנידה למינימום המחויב לפרישות בין האיש לאשתו. הוא מעודד נשים להמשיך בכל מטלותיהן בבית ובציבור גם בעת נידתן, וקובע שאישה נידה צריכה לקיים את כל המצוות שבהן היא מחויבת ושקיבלה על עצמה כבכל יום אחר, במיוחד הקפדה על חובת האישה להתפלל כדרכה, גם לבדה וגם בציבור (מקור חיים לבנות, עמ' 32).